Never yours

פרק 4 - סערת רגשות

היום עובר, כריסטיאן לא נמצא בבית ואני מרגישה כל כך בודדה, הזמן לא זז ואין לי חשק להנות משום אטרקציה שהבית הזה יכול להציע לי; אני מחליטה להפסיק להישאב לדיכאון ולרדת לבריכה, אני לוקחת ספר ומתיישבת על שפת המים. מנסה להנות מהסיטואציה למרות הכל, לשמור על שמץ של שפיות בתוך כל ההזיה הזאת.
המים נותנים לי הרגשה נעימה, והספר גורם לי להישאב קצת. אולי אני בכל זאת יכולה לעבור את היום הזה.

אני נשאבת לספר ולא שמה לב שהתחיל להחשיך, אני שומעת את כריסטיאן מרחוק מדבר עם מישהו ומתקדם לאחוזה; הוא מבחין בי ומתחיל להתקדם אליי

״גורה״
אני נרתעת, היה לי כל כך כיף להישאב לעולם הדמיוני שבספר ואז אני קולטת את המציאות. קולטת איפה אני נמצאת.
״תעלי להתלבש, אנחנו יוצאים עוד חצי שעה״ הוא אומר בקרירות ומסתלק
שכחתי מהמסעדה הזאת. אני בכלל לא רעבה, ובכלל לא רוצה לצאת לפאקינג מסעדה איתו.
אני עולה לחדר ולא רואה אותו, אני מבחינה בכך שהארון שלי התמלא בבגדים בשווי של כל הדירה שלי. מה לעזאזל. כמה זמן הוא מתכנן להשאיר אותי פה?
אולי אני כן קצת רעבה. וחוץ מזה, אם אבוא איתו למסעדה אולי אצליח לשכנע אותו שאדבר עם אמא שלי, אני בטוחה שהיא תעזור לי.
אני בוחרת שמלת ערב קצרה שיושבת עליי יותר קצר משדמיינתי ועקבים גבוהים, אני מתאפרת ומסדרת קצת את השיער. אני מתבוננת במראה ושוב לא מזהה את עצמי, זאת מרגישה לי מישהי אחרת. זאת לא אני.
כריסטיאן נכנס, לבוש כמו ראש מאפיה אמיתי - החליפה רק מבליטה את השרירים שלו, הוא נראה כל כך טוב. בחיי שהעיניים שלו כל כך שואבות שזה מרגיש כמו היפנוזה. לעמוד לידו גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה - הוא פשוט עצום, ואני בטוחה שהגובה שלו מתנוסס לפחות לכמעט 2 מטר
״את באמת חושבת שתלבשי את זה?״
אני מסתכלת עליו ומתאמצת לא לגלגל עיניים
״זה מה שבחרתי אדוני״
״אני לא שם זין, את מחליפה את זה עכשיו. את שוכחת למי את שייכת"
״אני שייכת לעצמי בלבד״ אני לוחשת, כנראה שלא מספיק חלש
הוא מסתכל עליי, מתיישב על המיטה ומעניק לעצמו זווית מושלמת לתחת שלי; מפליק שלוש פעמים ומסתכל עליי באזהרה
״למי את שייכת? למה את פאקינג חרוטה?״
אני לא מצליחה להוציא את המילים
הוא חובט בישבני עוד כמה פעמים
״למי. את. שייכת.?״
אני מגמגמת
״תגידי את זה בייבי״
אני מעדיפה למות מאשר להגיד את זה
״טאיה״
הוא מפליק
״למי״
הוא מפליק שוב, הפעם חזק יותר, כואב יותר
״את״
הוא מפליק שוב והפעם זה גורם לי למעוד מהכאב
״שייכת״
אני כמעט נופלת מהכאב, הוא תופס אותי ברגע האחרון ומושיב אותי עליו, מסתכל עליי בעיניים רעבות
קשה לי לפספס את העובדה שבסיטואציה אחרת, אם הוא היה מסתכל עליי ככה כנראה שלא הייתי שולטת בעצמי.
אבל אני לא בסיטואציה אחרת. ואני ממש חייבת לענות כרגע.
״זאת אזהרה אחרונה״, הוא אומר ומחזיק אותי ברכושניות
״לך. אני שייכת לך אדוני.״
״ילדה טובה״
אני רוצה להקיא את המילים שאמרתי. אני רועדת מעצבים. רועדת מחוסר אונים.
הוא מסתכל עליי, קולט את הרגשות שלי ומחייך
זה ממש כאילו אני שקופה אליו.
״את הבובה שלי״ הוא מרוצה מעצמו כל כך
אני לא עונה. אני מחליטה להמשיך הלאה עם התוכנית שלי ולחכות לרגע הנכון לבקש ממנו לדבר עם אמא שלי
אני מחליפה את השמלה מולו בלית ברירה, הוא מסתכל עליי כאילו אני פאקינג בובה לראווה בזמן שהדמעות נקוות בעיניי.. אלוהים, למה אני לא מצליחה להסתיר את זה?
״אל תדאגי בייבי. הכל יהיה בסדר בסוף״ הוא מנחם אותי, אני מסתכלת עליו בבלבול, הוא מתנהג כאילו הוא לא זה שהוביל אותי לסיטואציה הזאת
אנחנו יוצאים מהבית ומתקדמים לעבר הרכב.