״זה לא עומד לקרות״ אני יורקת לכריסטיאן בשלווה מפחידה
״את שוב ממרה את פי?״
״כריסטיאן. זה לא. עומד. לקרות.״
״יש לך הרבה אומץ גורה קטנה, במיוחד אחרי מה שקרה עכשיו״
״תשחרר ממני. תעזוב אותי. תתן לי ללכת. אני שונאת אותך. לעולם לא ארגיש אליך שום דבר מעבר לסלידה ושנאה טהורה. אתה תביא אותי לחיים של אומללות אמיתית. תשחרר ממני. תשחרר ממני״ אני אומרת בעיניים שורפות
״רק המוות ישחרר אותך ממני״ הוא מסתכל עליי בכנות
״אם תכניס אותי לברית הנישואין איתך, אתה תתחרט על זה. אני אאמלל אותך בדיוק כמו שאתה תאמלל אותי״
הוא מגחך בזלזול
״תתחילי להשלים עם זה טאיה. את מאורסת; את שייכת. את שלי ותמיד תהיי שלי. אין לך לאן לברוח״
אני נשרפת מבפנים, מאבדת שליטה על עצמי ומתחילה לחבוט בו, לבעוט ולשרוט; בתקווה להכאיב לו רק רבע מאיך שהוא מכאיב לי
הוא מחזיק אותי, אנחנו מגיעים לאחוזה והוא לוקח אותי בכוח, כובל את הידיים שלי. אני מרגישה כמו אסירה.
טעות. אני אסירה. במלוא מובן המילה.
״טאיה טיילור שלי... את הולכת לעשות לי הרבה בעיות״
״אני לעולם לא אהיה טאיה טיילור. לעולם לא שלך״
הוא מוביל אותי לחדר בעת שכל הנוכחים באחוזה מסתכלים עלינו, מביטים בי ברחמים
הוא מעלה אותי לחדר ואני מתיישבת על המיטה, לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להפעיל את המוח שלי
הוא מוציא אזיקים וכובל אותי
״מה לעזאזל אתה עושה?!״ אני צועקת
״אני מצטער בייבי. זה רק כדי לוודא שלא תנסי לברוח הלילה, זה חד פעמי.״
הדמעות שוב נקוות בעיניי, אבל אני לא רוצה לתת לו את התענוג
הוא נשכב לידי ומכבה את האור
״אולי נלך לעשות משהו כיף מחר?״ אני שואלת ומפתיעה את עצמי
הוא מסתכל עליי בהפתעה, מלטף את ידי
״נלך״
זה מעורר בי אופטימיות מסוימת, לפחות לא אתקע עוד יום שלם בכלא הזה
״האזיקים כואבים לך? את רוצה שאשחרר אותם קצת?״
אני לא עונה, הבכי פשוט מתפרץ מתוכי
כריסטיאן מחבק אותי ומלטף בניסיון לנחם אותי. בחיי שאני לא מצליחה להבין אותו, אבל יותר מזה - אני לא מצליחה להבין את עצמי.
איך זה שהחיבוקים שלו כל כך מנחמים אותי? אני מרגישה צורך בלתי מוסבר אליהם, אני מרגישה כל כך מוגנת וכל כך פגיעה בהם בו זמנית. אני חוששת שהשתגעתי. שאיבדתי את שפיותי.
בלי לשים לב אני שוקעת לשינה, כבולה ועטופה בחיבוק מהידיים הכי אכזריות בעולם.
הידיים של החוטף שלי. הארוס שלי.
אני קמה בבוקר ורואה את כריסטיאן בלי חולצה; מראה מעורר השתאות אם לא הייתי החטופה שלו, על מי אני עובדת? המראה מעורר השתאות גם כשאני החטופה שלו.
״קומי בייבי, אני רוצה לקחת אותך למקום כיף״
כבר שכחתי מזה. במחשבה חוזרת אני מעדיפה לעבור עוד יום פה.
״לוסי שמה לך בגדים חדשים בארון, תקחי אותם״
אני מתקרבת לארון ופותחת אותו, רואה חזיית ספורט וחצאית טניס
אנחנו הולכים לשחק טניס? מעולם לא שיחקתי ולא אשקר שתמיד רציתי לנסות
אני לובשת את הבגדים, אוספת את השיער לקוקו גבוה ומתאפרת קצת מהאיפור שלוסי קנתה לי להשלמת הלוק. אני מסתכלת במראה ומרוצה, יוצאת ורואה את כריסטיאן לבוש במיטבו, לובש חולצה לבנה קצרה ומכנס לבן קצר, עליונית תלויה עליו באופן שמדגיש את השרירים שלו, אלוהים. הוא נראה כל כך טוב.
״את כל כך יפה, גורה״
המחמאה מעוררת בי קמצוץ של התרגשות מסוימת, אני מעלימה את התחושה במהירות והולכת אחריו
אנחנו נוסעים למגרש, יש הרגשה טובה באוויר. הוא אפילו הצליח להצחיק אותי קצת, מעורר בי גרם של אופטימיות
אנחנו מגיעים למגרש ולוקחים את המחבטים, הוא מלמד אותי את המשחק בסבלנות, הכל מאפס, הוא מרגיע אותי וקשוב אליי. לבן אדם הזה יש פיצול אישיות או משהו כזה?
הוא נצמד אליי מאחור במטרה ללמד אותי איך מחזיקים את המחבט, אני מרגישה תחושה חמימה; גדולה. הוא נצמד אליי עוד קצת ואני מרגישה בליטה קטנה
״התעוררנו?״ אני מחייכת חיוך שמעורב בו יותר מידי רגשות דפוקים
הוא מגחך
״אני רוצה לקחת אותך לצד ולקרוע לך את החצאית הזאת טאיה, אין לך מושג כמה איפוק נדרש ממני כדי לא להרוס אותך עכשיו״
אני מנסה להתעלם מדבריו ולהתרכז במה שהוא מסביר לי
אבל פאק. הוא עושה את זה קשה. תרתי משמע.
אנחנו מתחילים במשחק, באופן מפתיע אני אשכרה נהנית. אומנם אני משחקת באופן מאוד חובבני והוא הרבה יותר מקצועי ממני, הכדור נזרק אל מחוץ למגרש עשרות פעמים. אני צוחקת.
צחוק אמיתי.
הוא מסתכל עליי, לא הכרתי את המבט הזה שלו. מן מבט מאוהב, מבט כזה שחולמים עליו.
המבט נעלם ואנחנו ממשיכים לשחק.
YOU ARE READING
Never yours
Mystery / Thrillerסכנת התמכרות. אני מזהירה - הסיפור הזה הולך לשאוב אותכן לתוכו, אתן לא תרגישו בנוח להיות בו- הבעיה העיקרית היא שלא תוכלו לצאת.
