תמיד היה לי את הקול הזה בראש שאמר "תחייכי גם כשעצוב"
למה? חחחח זה יהיה ארוך...
העולם שלנו פוגעני, כל אחד יכול להשתמש ברגשות שלי לרעתי
ילדים לא יודעים מתי לעצור, ברגע שאראה פגיעות הם ישלטו בי ובלב שלי
למה?
כי כשאני לא מחייכת אני מראה לאחרים את הצדדים האחרים בי, את הצדדים בלי המסכות, את הצדדים שאותם אני לא חושפת לאף אחד
כי לפעמים עדיף להסתיר כאב בחיוך
למה?
כדי שלא ישאלו שאלות "למה את עצובה?" או "מה יש לך?" פשוט.... שלא ישאלו
כדי שאראה לאחרים את החיוך המזויף ולראות אם הוא אמין
למה?
אם אחייך אוכל לשכנע את עצמי שהכול טוב, שכלום לא כואב
שכלום לא קרה והיום ימשיך כהרגלו
אבל לא, זה לא מועיל או עוזר כי ברגע שאני לבד אני מתפרקת, בוכה, צוחקת, בוכה ומחייכת בלי שום מטרה בידיעה שהצלחתי סוף סוף לשחרר את הרגש היה עצור בליבי
ואז שוב המוח שלי אומר "תחייכי גם כשעצוב, כי זה כל מה שחשוב"
YOU ARE READING
מהפתקים שלי
Poesíaלפעמים יש לי תובנות על החיים, שנופלים עלי בבת אחת ואני לא יודעת איפה לרכז אותם. שמתי לב שדברים שאני חושבת או אומרת משנים מחשבה ועוזרים לאנשים. כמו פסיכולוגית, מכירים? אז אם אתם מרגישים שאתם צריכים לקחת פוס מהחיים לעצור את הרדיפה אחרי העושר ולהתמקד...
