עירום מול עצמי

פרק 1- המסיכות

"דניאל! אתה מוכן להזיז כבר את התחת העצלן שלך מהמיטה?!" רונה לא התאמצה להנמיך את קולה, אפילו לא מעט, למרות שהיא יודעת שהשכנים שומעים כל צליל דק שבוקע מקירות הבית הזה. וצלילים דקים בוקעים מכאן הרבה פחות מאשר צרחות וצעקות...
"אני קם, קרציה!" השבתי לה בצעקה עצבנית משלי כשהתיישרתי על מיטתי הגדולה באיטיות. שפשפתי את עיניי והופתעתי לגלות שהשעון הלבן על הקיר בחדרי הראה את השעה 18:00 בערב.

הימים של חופשת הקיץ עברו במהירות, ולפני שהספקתי למצמץ, אני מתחיל להבין שנשארו רק עוד יומיים לתחילת שנת הלימודים הבאה, השנה האחרונה שלי, תודה לאל.
את רוב הזמן של החופש ביליתי בים, בשמש, בבריכה, או בישיבות סתמיות עם חברים.
כלומר, את רוב הזמן של החופש שבו הייתי עם אנשים סביבי.
בבית זה היה שונה; הרשיתי לעצמי לשקוע במחשבות עמוקות, לרקוד, ואפילו לכתוב.
אבל את כל זה עשיתי בחדרי הסגור, כמובן. המשפחה שלי חשבה שאני מתעצל, שם בחדר; מסתגר, משוטט ברחבי האינטרנט, משחק בטלפון הנייד שלי, ולא עושה שום דבר מועיל באמת. הם לא באמת ידעו מה אני עושה בכל יום.
אם הם או החברים שלי היו שומעים שאני רוקד או כותב, הם היו חושבים שהשתגעתי.
וזה בגלל שאין להם מושג קלוש מי אני באמת. ואני מעדיף לשמור את זה ככה.
כשזה אני עם עצמי, אני מתפרק. אני משתחרר, אני מוריד מעליי את כל הזיוף. וזה מספיק בשבילי, לדעת שאני כזה, להרגיש את זה על בשרי. אפילו אם זה רק לרגעים הקצרים הללו.

"הו, תראו! סוף סוף הנסיך החליט לצאת מהחדר!" נימתה העוקצנית של רונה שהגיחה מהמטבח, עיצבנה אותי, כרגיל. אם היא רק הייתה יודעת מי אני באמת, חשבתי, היא לא הייתה מעזה לזלזל בחלקיק ארור ממני.
"סתמי." סיננתי לעברה.
"מה לעזאזל אתה עושה שם כל כך הרבה זמן, בכל מקרה?"
"זה לא עניינך."
"נו!" היא התעקשה.
"אל תשגעי אותי עכשיו, רונה." הפעם זו הייתה מסיכת הערס שנעטתה על פניי, למרות ששאלותיה באמת התחילו לעלות לי על העצבים.
"וואי!" היא נאנחה בזעם. "יודע מה? אתה לא חייב לספר לי. אני כבר יודעת מה אתה עושה שם." חיוך ניצחון התנוסס על פניה.
נחרתי בבוז. "הו, באמת? מה?"
"כנראה צופה בפורנו ומביא ביד." צחוק המכשפה שלה לא איחר לבוא, וזה רק גרם לדמי לרתוח, עוד יותר.
"תסתמי את הפה המזדיין שלך!" דמות הערס שוב נפלטה ממני, והיא הוציאה מתוכה את כל ההרס העצמי ששהה בה. את כל הזעם.
רונה השתתקה באחת כשהביטה בי בעיניים פעורות ועצבניות. "דניאל, תירגע." ההלם ששררה בו היה בולט לפי הבעת פניה המזועזעת.
"כן, מה שתגידי." מלמלתי בשקט כשהתחלתי ללכת לכיוון המקרר, כדי להוציא משם חטיף שוקולד קטן.
"שיר התקשרה אליי." היא אמרה פתאום וגרמה לי להסתובב אליה. "היא שאלה אותי מה איתך. היא אמרה שהיא ניסתה להתקשר אליך כמה פעמים, ולא ענית."
"אז מה אמרת לה?"
היא פלטה צחוק מר. "מה אני כבר יכולה להגיד? לי בעצמי אין מושג מה קורה איתך. אמרתי לה שאתה ישן."
"סבבה... תודה, רונה." אמרתי בהערכה.
היא לא הגיבה, רק חייכה חצי חיוך מאוכזב, שגרם לפניה הנאות להאיר.
רונה הייתה אחותי הקטנה; טוב, בת 15 זה כבר לא כל כך קטנה, אבל בשבילי היא תמיד תישאר כזאת. זאת שאפשר להציק לה, ולריב איתה; ולמרות שלפעמים זה לא נראה ככה, הכל באמת מאהבה.
שיערה היה שחור ומלא, ועינייה האפורות יכלו לגרום לך לטבוע בהן, במבט חטוף אחד בלבד. הילדה הזו הייתה מיוחדת אמיתית; מרהיבה ביופיה, עם אינטליגנציה מרשימה במיוחד, ועם זאת מעט חצופה. היא תמיד הייתה ישרה- ואת התכונה הזו הכי אהבתי אצלה. האמת היא, שכל אחד ידע כמה שהיא מדהימה, חוץ ממנה.
היא מעולם לא האמינה בעצמה, כמו שאני האמנתי בה.