עירום מול עצמי

פרק 4- חושב על זה

"אתה." שמעתי קול מטושטש בראשי. "מה השם שלך?"
לקחו לי כמה רגעים של שקט מסביבי בשביל להסתכל קדימה ולגלות שהקול הופנה אליי. מבטה של מיכל, המורה החדשה שלי לספרות, נראה רצחני.
"דניאל." עניתי בשקט.
"דניאל." היא חזרה על שמי בהנהון ראש עצבני וכיוונה את ידה לכיוון לירז. "אתה מוכן להפסיק לבהות בבחורה היפה כאן ולהתרכז קצת במה שאני אומרת?! אתה זה שתעשה בגרות בספרות בקרוב, לא אני, אז אני מציעה לך להקשיב."
"אני לא בוהה בה." מלמלתי בשקט, בקול שכמעט ולא נשמע. כמובן שזה היה שקר, בהיתי בה מהרגע שנכנסה בדלת הכיתה; בהיתי בעיניה הכחולות, בשיער השטני העבה והגלי שנח על כתפיה בשלמות, שרק השתוקקתי להעביר בו את אצבעותיי. בהיתי בכל כולה. רציתי להרגיש כל חלק ממנה. התיישבתי במרחק שני שולחנות ממנה, המקום הכי קרוב אליה שהיה פנוי. היא ישבה ליד אותה חברה שהייתה איתה באותו הערב שישבנו בפארק.
ליבי הלם בחוזקה כשמבטה הנגעל של לירז נפגש עם עיניי, בדיוק לשבריר שניה. רק שבריר שניה, זה כל מה שדרוש בשביל שהיא תגרום לי להתקף לב.

הימים הראשונים ללימודים חלפו ויום שני הגיע במהירות. מוקדם יותר, התרגשתי מהעובדה שהיום אני אראה אותה. שהיום זה מתחיל. תוכנית הפעולה שלי יוצאת לדרך, ולעזאזל, אני רוצה להשיג את הבחורה הזאת.
אני לא יודע אם זה בגלל האגו הגברי שלי, הרצון להציב לעצמי מטרה ולהשיג אותה, או המשיכה המטורפת שלי לבחורה הזאת, אבל דבר אחד בטוח- אני לא מוכן לוותר על זה. לפחות לא בקלות. אני רוצה לדעת שניסיתי לעשות הכל על מנת להשיג אותה, ואם זה לא יעבוד, אני אחיה עם המצפון שלי בשקט. זה אולי יכאב אבל לפחות אדע שניסיתי.

הצלצול להפסקה קטע את מחשבותיי.
"אל תשכחו להביא ביום רביעי את הספרים שלכם. יום טוב לכולם!" מיכל אמרה והכניסה דברים לתיק הצד שלה. לאט לאט הכיתה החלה להתרוקן.
"אממ... מיכל?" התקרבתי אל עבר השולחן בקדמת הכיתה בחשש.
"כן?" היא הביטה בי בהפתעה והפסיקה את פעולותיה באחת. אהבתי שהיא הקדישה את כל תשומת הלב שלה אליי.
"אני... יכול לבקש משהו?" אצבעותיי שיחקו אחת עם השניה בעצבנות.
"תלוי, בוא נשמע מה אתה רוצה לבקש." היא חייכה אליי.
"זה.. זה קצת חוצפה לבקש דבר כזה, אבל... אני..." הכל התערבב במוחי. כל המשפטים הברורים שרציתי להגיד, שכבר הרצתי בראשי כמה פעמים, נעלמו פתאום.
"היי, דניאל, זה בסדר. פשוט תגיד לי."
בלעתי את רוקי. "זה בקשר לעבודה הגדולה שדיברת עליה..."
"כן?"
אני לא מאמין שאני עושה את כל זה    בשביל להשיג אותה. אני גאה בעצמי. "את בוחרת את הזוגות שיעבדו עליה, בצורה אקראית, נכון?"
"נכון." היא הנהנה.
"אז רציתי, זאת אומרת, אני..."
"נראה לי שהבנתי לאן אתה חותר." מבטה לא היה ניתן לפענוח, מה שהלחיץ אותי עוד יותר. "אתה רוצה שאצוות אותך למישהו מסוים, נכון? או יותר נכון, למישהי."
"אממ... כן." גירדתי בעורפי במבוכה.
"אתה יודע מה? בדרך כלל, אם זה היה יום אחר, הייתי אומרת לך שאין סיכוי שאעשה את זה, אבל אני רואה איך אתה מסתכל עליה. אתה מסתכל עליה בדיוק כמו שבעלי הסתכל עליי כשהציע לי נישואים. זה יישב לי על המצפון אם לא אעשה עם זה משהו. וגם קמתי במצב רוח טוב היום." היא הבזיקה לעברי חיוך וגיחכתי. "אז כן, אני אוכל לגרום לכך שבדרך אקראית, תצוותו ביחד. אל תדאג בקשר לזה."
"וואי, באמת? תודה, את לא מבינה כמה שימחת אותי עכשיו!" אמרתי, מתרגש מהעובדה שלירז הולכת להיפגש איתי, גם אם תרצה או לא תרצה. אני אגרום לכך שהיא תרצה.
"אין בעיה. הלוואי והייתי יכולה לחזור לגיל הזה של כל הפרפרים והריגושים." היא חייכה. "אתה ממש אוהב אותה, מה?"
"אין לך מושג עד כמה." חייכתי כשעיניי מביטות לכיוון ציפורניי. "אבל תשמרי את כל זה בינינו, אוקיי?"
היא כיווצה את גבותיה. "מה, אתם לא זוג?"
"אני... עובד על זה." השבתי במבוכה.
"אין בעיה, זה לא ייצא מכאן." היא חייכה.
"טוב," יישרתי את תיק הגב שלי על כתפי והתחלתי ללכת לכיוון דלת הכניסה לכיתה. "באמת תודה, מיכל."
"בשמחה." היא חייכה חיוך רחב.
"ביי, יום טוב!" קראתי ויצאתי במהירות אל המסדרון הרחב, מנסה לחפש את מראה שיערה המושלם ברקע עשרות האנשים.