עירום מול עצמי

פרק 2- אפס

ידיה של שיר טיילו מגבי אל שני צידי פניי, כשהדביקה על שפתיי נשיקה רכה.
התגובה של גופי לכך הייתה מהירה, כרגיל, וזרמים עברו בי. אבל זה לא היה מה שהשתוקקתי לו כל כך; זה היה סיפוק רגעי, לא הרגשה אמיתית של אושר. לא אופוריה מטריפת חושים, כמו שהרגשתי רק מלהביט בה, ביצירת האמנות הזאת.

סירבתי לנשק את שיר בחזרה, הייתי עסוק מדי בלהמשיך לבהות בה, בלירז, שכבר חזרה לדבר עם חברתה ולא הביטה לכיווני.
שפתיה הצבועות באדום של שיר התנתקו ממני. "הכל טוב, חיים שלי?" היא שאלה בגבות מכווצות.
חייכתי חצי חיוך. "ברור, מאמי שלי." החזרתי לה נשיקה מהירה בחוסר רצון.
גבותיה עדיין היו מכווצות כשראתה שמבטי נודד לעיתים תכופות אל מאחורי כתפה.
היא הסתובבה באחת ונעצה מבט זועם בלירז, שקלטה שזוג עיניים חודרות דרכה והסתובבה להביט בה בעיניים מבולבלות ומלאות זלזול.

"את מוכנה להעיף את העיניים היפות שלך מחבר שלי?" שיר שאלה בזעם.
"שיר, מה את רוצה ממנה?" התערבתי.
היא הסתובבה להביט בי. "מה אני רוצה ממנה?" עיניה פנו בחזרה אל לירז. "שתתעסק בעניינים שלה ושתפסיק להסתכל עליך כאילו אתה איזה סטייק מגרה. מאוד פשוט."
"מה לעזאזל, שיר?! הגזמת!" הצורך שלי להגן על לירז היה די ברור, שכן היא באמת לא הייתה זו שנעצה מבט, זה הייתי אני.
גיחוך שחשף את שיניה הלבנות נפלט מפיה המשורטט. "זה בסדר. ודרך אגב, אני לא אוהבת סטייקים." היא חייכה חיוך ניצחון, כזה שגרם גם לי לחייך. "בכל מקרה, את צודקת, זה לא היה במקום. לא ידעתי שיש לו חברה, מצטערת... כולו שלך."
הופתעתי מתגובתה; הייתי בטוח שהיא תגיד לה שאני הוא זה שבהה בה, ולא היא. האמת היא, שהיה בי חלק שרצה שזה יקרה, כדי שאוכל סוף סוף לסיים את הסיפור עם שיר. הסיפור שמעולם לא קרה. לפחות בשבילי.
"יופי." שיר אמרה בקול תוקפני כשסרקה אותה בגועל מכף רגל ועד ראש. "דפוקה." היא מלמלה לעצמה כשגררה אותי לשבת על ספסל לידנו.

"מה היא בכלל חושבת לעצמה, הפוסטמה הזאת?" היא המשיכה בנושא כשהתיישבנו על הספסל, ראשה נח על כתפי. תופפתי ברגלי על הקרקע, בזעם.
"נו, תשחררי ממנה כבר. היא אמרה שהיא מצטערת."
"מה אכפת לי?! אתה שלי, ורק שלי." היא נשקה ללחיי. "וכדאי שכולם יתחילו להבין את זה!" היא הגבירה את קולה כשהתקיפה אותי באינספור נשיקות, בכל מקום אפשרי על פניי.
קפצתי את אגרופיי בזעם כשהסטתי את ראשי מעט. "טוב, שיר..." אמרתי בחוסר סבלנות.
היא התרחקה ממני באחת. "מה יש לך?!"
"כלום." נאנחתי. "אני פשוט עייף..."
"עייף?" קולה התקשח בזלזול. "השעה עכשיו עשר וחצי. תצטרך למצוא תירוץ קצת יותר אמין מזה."
עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה לסדר את המחשבות בראשי. "עזבי. לא בא לי, זה הכל."
מכל המשפטים שיכולתי להגיד, בחרתי דווקא במשפט הזה. במשפט שהולך כנראה לעצבן אותה ולגרום לריב.
היא נחרה בבוז. "לא בא לך? בחיים לא שמעתי על גבר שלא בא לו שחברה שלו תנשק אותו. וחוץ מזה," היא התקרבה אליי והעבירה את ידה בגסות מברכי עד אל מפשעתי. תחושות נעימות הציפו את גופי ויכולתי להרגיש את איברי מתקשה מיד. "אל תהיה שקרן גרוע, דניאל. שנינו יודעים שהמגע הקטן הזה שלי מוציא אותך מדעתך כרגע. ויכול אפילו לגרום לך לגמור." היא הזיזה את ידה ממפשעתי במהירות, מתגרה בי.
בלעתי את רוקי, נואש למגע באותו איזור מגורה.
"רק תן לי להבין דבר אחד לפני שאני עפה מפה." היא הסתכלה עליי בעיניים נוקבות. "הילדה הזאת, שהסתכלה עליך," היא הצביעה אל כיוונה של לירז. "אתה היית זה שהסתכל עליה, נכון?" הופתעתי לראות שעיניה החומות נצצו מדמעות.
חשקתי את לסתי. איך אפשר להגיב לשאלה כזאת בלי לפגוע בה? בלי לגרום לדמעות שלה לזלוג?
התעצבנתי על התנהגותה הקנאית כלפיי, אבל אני יכול להבין את זה; אם הייתי במקומה, ובאמת הייתי אוהב את הבחורה שאני איתה, הייתי מתפוצץ על אותו בחור. סביר להניח שהייתי מגיב בצורה אפילו גרועה יותר.
"שיר..."
"הבנתי אותך." היא סובבה את פניה ומחתה דמעה שהחלה לזלוג מעינה. "דבר איתי כשתתאפס על עצמך." היא קראה והסתלקה מהמקום בצעדים נוקשים ומהירים.