עירום מול עצמי

פרק 5- לברוח

עבר חודש מאז אותו שיעור בספרות. בכל שבוע מחדש בימי שני ורביעי, איכשהו שיעור ספרות התבטל; טוב, גם לחגים כמו ראש השנה יש חלק בזה. בדרך כלל אהבתי את חופשות החגים, אבל הפעם... משהו היה שונה הפעם. בחג הזה הייתה אווירה אחרת באוויר. אווירה הרבה פחות טובה.
החופש שלי היה... חלול. אני לא זוכר את רוב הדברים שעשיתי בו. ואם זה ככה, סימן שלא עשיתי בו דברים חשובים מספיק לזיכרון שלי.
אני זוכר את ערב החג. אני זוכר את המבטים החמים ואת החיוכים המזויפים שהייתי צריך לשלוח לכל אורח שנכנס אלינו הביתה; זה לא שאני לא אוהב את המשפחה המורחבת שלי, ברור שאני אוהב אותם! זה פשוט... שלא מצאתי סיבה אחת לחייך באותו ערב.

למה? אני חושב שזה בעיקר בגלל לירז. וואו, פתאום אני מתחיל להבין כמה אובססיבי אני נשמע לגביה. איזה דפוק אתה, דניאל. בכנות, אני לא יודע איך נעשיתי אובססיבי לגביה ברמה כזאת. אני חושב שזה בגלל שאני מפחד להפסיד הזדמנויות זהב, והיא אחת מהן; אני פשוט מפחד שאני אתן למשהו שאני רוצה לחמוק לי מבין הידיים, כמו תמיד. טוב, אבל, היא רק אחת מהסיבות שלא חייכתי באותו ערב; היו גם את ההורים שלי, שאני אפילו לא יודע אם לקרוא להם ככה, כי הם התייחסו אליי כמו זרים גמורים לאורך כל החג. חוץ ממשפטים כמו, "תעזור לפנות את השולחן" או "תרים את זה", הם בקושי החליפו איתי מילה. לעזאזל, אני לעולם לא אתן את היחס הזה לילדים שיהיו לי, הבטחתי את זה לעצמי.

ומה עם רונה? אני אפילו לא יודע מה קורה איתה; בפעם האחרונה שניסיתי לדבר איתה זה נגמר ב"לא עכשיו, דניאל" או "אין לי כוח", אז שחררתי. זה עצוב, אבל הבנתי שאם אני לא אדאג לעצמי במשפחה הזאת, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. חתיכת משפחה מאוחדת יש לי.

"טוב, ועכשיו לנושא העבודות שלכם." קולה הגבוה של מיכל הוציא אותי מהרהוריי והחזיר אותי למציאות, להווה. לשיעור ספרות. אנחות עצבניות נשמעו ברקע.

"שקט!" ברגע אחד דממה השתררה בכיתה. התלמידים פה כנראה ממש מפחדים ממנה, והאמת, שהצרחה שלה גרמה גם לי לפחד קצת. "יש לכם שבועיים שלמים לעבוד עליה, אתם יכולים להירגע. אוקיי, תקשיבו לי עכשיו כי מדובר פה על הציון שלכם. אני מתכוונת להסביר לכם מה עושים בעבודה ואז לחלק אתכם לזוגות."
"מה, למה זה טוב שאת תחלקי אותנו לזוגות במקום שאנחנו נבחר עם מי לעבוד?" קול לא מוכר מכיוון שולחן אחד לצידי שאל בבלבול.
מיכל העיפה לעברו מבט ונאנחה בייאוש. "אתם חייבים ללמוד להיפתח יותר לרעיונות, י"ב. המטרה בדבר היא שתכירו את כל החברים לכיתה שלכם, במקום להיות צמודים לבן אדם אחד."
"אבל מה אם תשימי אותי עם מישהו שאני לא מסתדר איתו?" צעק קול לא מוכר אחר מאחוריי הכיתה.
"תלמד להסתדר איתו." היא ענתה במבט צורב.
"אבל..."
"אני לא מבינה למה אתם ממשיכים להתווכח, אני כבר החלטתי מה יקרה ומה לא, ומה שיקרה זה שאני זאת שתחלק אתכם לזוגות. סוף הסיפור! ואתם תראו שבסוף אתם תודו לי." היא אמרה וכולם השתתקו. "טוב, בחזרה לעבודה שלכם. אז ככה, העבודה תהיה בנויה משלושה חלקים. בחלק הראשון שלה תצטרכו לבחור סיפור מרשימה שתיכף אתן לכם, ולסכם את העלילה שלו בקצרה. בחלק השני תצטרכו לבחור דמות שאתם מרגישים הזדהות איתה, או להיפך, ולפרט מה בדיוק גרם לכם להרגיש ככה. ובחלק השלישי והאחרון, תצטרכו להשתמש קצת בדמיון שלכם ולכתוב את אחד מהדברים הבאים- או המשך לסיפור, או סוף אחר שהייתם רוצים לסיפור. הכל ברור?"
קולות אחדים השיבו "כן". הדבר היחיד שעניין אותי באותם רגעים היה העובדה שאני עומד לעבוד עם לירז. ואני הולך לעשות את כל מה שאני יכול בשביל לשנות את הרושם הרע שיש לה עליי, בתור התחלה.
"טוב," היא הרימה דף משולחנה ואחזה בו בידה. "אני מקריאה עכשיו את הזוגות, ואני לא רוצה לשמוע שום וויכוח! זה הזוג שבחרתי, וזה הזוג שיעבוד יחד." היא הסתכלה אל עבר הדף והחלה לקרוא ממנו. "יותם, אתה עם שובל. רומי, את עם דן. שלומי עם אור. יובל עם לירון. דניאל, אתה עם לירז. טל עם..." קולה הפך למטושטש בראשי לאחר שאמרה את השם שלי, ואחריו את השם של לירז. היא שמה אותנו ביחד, כמו שהבטיחה. חיוך קטן התרחב על פניי, ולא יכולתי להוריד אותו גם כשלירז הסיטה את מבטה אחורנית, אליי. בלעתי את רוקי במהירות והשתעלתי מעט כדי לנסות להוריד את החיוך מפניי, אך היא כבר קלטה אותו ופלטה גיחוך מזלזל. שיט. רק שלא תעלה על זה שביקשתי ממיכל שתצוות את שנינו ביחד.