the vampire story

---פרק 5---

---פרק 5---
*בוקר*
"קומי כבר ישמנה" אליסון מנסה להעיר אותי
"אני קמה אני קמה" אמרתי חצי ישנה
שטפתי פנים ועשיתי את כל הסידורים של הבוקר.
"מה נלבש?" אליסון שאלה אותי בהתלהבות
והוציא בגדים מהארון
"אני חושבת שאני אלבש את השמלה עם הפסים" אמרתי לאליסון
התאפרתי כרגיל וחיכיתי לאליסון שתסיים
*בית ספר*

נפרדתי מאליסון והלכתי לבנות
"איפה היית?בבוקר חיכינו לך ואמא שלך אמרה שלא ישנת בבית!" אשלי אמרה בטיפת כעס ודאגה
"גם חיפשו אותך אתמול בכל מקום" אפריל הוסיפה
"ההורים שלי רוצים להתגרש אז ברחתי מהבית..."(סיפרתי להן את כל הסיפור עם אריק,דיימון ואליסון)
"ואוו אבל היית יכולה להגיד לנו לפחות!" אלסי אמרה
"איזה חיים מעניינים ישלך ילדונת'' אשלי אמרה
*צלצול*
"בוקר טוב תלמידים, היום מגישים את העבודות את זוכרים?" המורה אמר כאשר ניכנס לכיתה
"פאק" מילמלתי לעצמי
"דיימון הבאת את העבודה?" לחשתי לדיימון
הוא הסתובב ואמר "לא ,שחכתי שזה להיום"
"ג'סיקה ודיימון, הבאתם את העבודה?" המורה שאל
"לא אבל אנחנו יכולים להביא את העבודה מחר?" שאלתי בתקווה שהוא לא יעניש אותנו
"לא! אתם מרותקים! היום אתם יושבים בסיפריה שעות נוספות!" הוא צעק
'חרא מורה' מלמלתי לעצמי

*צלצול הביתה*

הלכתי לכיוון הסיפריה

"היי ג'ס" דיימון אמר
"היי" עניתי בחיוך
"סליחה שדפקתי אותנו ככה" דיימון אמר
"זה בסדר, זה לא אשמתך שנולדת דפוק" אמרתי בציניות
"סליחה? הרגע אמרת שאני דפוק? אוו ג'סיקה פוקס את תיתחרטי על זה" דיימון אמר וליפני שקלטתי הוא התחיל לרדוף אחרי ואני רק צחקתי
"אתה לא תתפוס אותי!" צעקתי לו
פתאום אני נתקלת בגופו של דיימון
ונפלתי ובטעות ניחתכתי ביד ביגלל איזה מסמר שהיה על הרצפה
"אוץ'" צעקתי
"את בסדר תראי לי" דיימון אמר בדאגה
"יורד לי דם, זה יעבור" אמרתי לדיימון
פתאום הפנים של דיימון התחילו להיות מפחידות והרבה ורידים שנראים כמו סדקים התחילו להופיע מסביב לעיניים שלו והפה שלו, העיינים שלו החליפו צבע מכחול מהפנט לאדום כמו דם.
נבהלתי וחשבתי שאיזה שטן נכנס בו ופשוט התחלתי לרוץ כמה שיותר מהר

"ג'ס אל תברחי זה אני דיימון! אני אסביר לך הכל!" דיימון צעק ותוך שניות נתקל בי ועצר אותי מהריצת מרתון שלי
"דיימון בבקשה אל תהרוג אותי" עניתי בפחד
"אני בחיים לא אפגע בך ג'ס" דיימון אמר
"אני אסביר לך הכל רק תרגעי בבקשה" דיימון אמר ברוגע
"או...קיי" גימגמתי
"בואי תשבי" הוא אמר
וכמובן התחלתי לרוץ שוב פעם בשיא הכוח
"את מבינה שלא תצליחי לברוח ממני? אני פי אלף רץ יותר מהר ממך"
"מה אתה רוצה ממני?!" שאלתי בצעקה
"תשבי בבקשה אני רוצה להסביר לך הכל"
והפעם באמת התיישבת

"אוקי אז אמ..אני ערפד..." הוא אמר וקטעתי אותו כי התחלתי לצחוק
"ערפד?" אמרתי צוחקת
"מה מצחיק אותך?" דיימון שאל
"ערפדים לא קיימים" אמרתי ושילבתי את ידיי
פתאום דיימון הוציא את הניבים שלו ונבהלתי
"עכשיו את מאמינה?" דיימון שאל
"במקום עכשיו לשבת ולהסביר לך הכל יכולתי פשוט למחוק לך את המקרה הזה מהזיכרון ולהמשיך בחיינו" הוסיף לדבריו
"טו..ב תמשיך" אמרתי
" אני ואחי ועוד כמה אנשים ערפדים, יש גם זאבים ומכשפות" דיימון אמר
"גם אריק ואליסון כאלה...כלומר,ערפדים?" שאלתי מנסה להבין את כל זה ולעכל את מה שגיליתי עכשיו
"כן גם הם"
"ג'ס תבטיחי לי שלא תספרי לאף בשום פנים ואופן" דיימון אמר והסתכל במבט חודר אל עייני
"אני מבטיחה, אבל למה לא מחקת לי את הזיכרון? אני לא צריכה בעיות כאלה על הראש..אתה מכיר אותי בקושי שבוע"שאלתי
"אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך נצח"
"אני צריכה ללכת"

היו לי כל כך הרבה מחשבות בראש, לא ידעתי איך להמשיך עם הידיעה שדברים עח טיבעיים באמת קיימים.