אין דבר כזה אהבה

תיקייה

הייתי כול כך קרובה... פתחתי את הדלת בתנופה ביד שנייה ובעוד השנייה מכוונת את האקדח. נכנסתי לאט כול 4 המדענים עטופים חלוקים אפורים בהו בי באימה. תמיד אותה הבעה "איך היא הצליחה?!"

בזהירות סגרתי את הדלת מאחוריי, ונעלתי בנקישה עעדיין מכוונת את האקדח, אחד היה טיפש עד כדי כך לנסות לתקוף אותי, בעיטה מהירה לבטן וירייה לצוואר, הוא התעלף במקום. הרמתי גבות כאומרת "עוד מישהו רוצה לנסות? " פני עתו כובע גרב איך נראו שהם הבינו. שלוש יריות ישירות והמדענים על הרצפה. הכדורים היו מיוחדים משתקים הם לא ירגישו כלום במשך כמה ימים, זה הכול.

חדר הבקרה... הוא היה גדול וחשוך ברובו, קצוהו היה מסך המחשב הכי גדול שראיתי בחיי. הלכתי עליו לאט, סוף סוף אני יגלה מי אני. כמה מקשים וטביעת אצבע והקובץ נמצא, היידיים שלי רעדו שבאתי ללחוץ על פתיחת הקובץ שנשמעה דפיקה רמה על הדלת. עד כמה שהיו מפותחים טכנולוגית כך גם היו ישנים באמונות שלהם, לא האמינו שמישהו יצליח לחדור את כל ההגנות כדי להגיע לנקודת הזאת. אבל לא שכחו לשים בדלת מנעול חזק ביותר, יקח להם כמה דקות לפתוח אבל הם יצליחו.

פתחתי את הקובץ - הודפס ונשמר בארכיון.

לא!

הקובץ לא כאן אחריי כול החודשים של תכנון.. הכול נפל.. נפילה גדולה מאוד. אני לא מפסיקה עכשיו שיננתי את מספר התיק והארונית ורצתי החוצה. כן אולי הדבר הכי משוגע אבל הכי מפתיע פתחתי את הדלת וזיגזתי בין השומרים, הם היו המומים מכדי לתפוס אותי אבל התחילו לרדוף אחריי. אפילו שלטים הם שמו.. כמה נוח.

בארכיון פעלתי בזריזות, המקום היה ענקי מכוסה בארונות ומדפים מלאים תקיות, מידע על אנשים שחיים ברחוב. התקרה מלא מנורות מאורכות שתלויות על חוטי חשמל דקים, המקום היה מאובק היה ברור שאף אחד לא היה פו שנים אבל הוא שכח לכבות את האור. הוצאתי כמה תקיות תוך כדי, הם לא ידעו בוודאות מי אני. והינה היא, הארונית שלי, שלפתי בזהירות את התיקייה והסתובבתי, 5 שומרים חמושים כיוונו את הנשקים שלהם עליי, מחיכיים. אף אחד מעולם לא תפס אותי, הם יקבלו אות כבוד ואולי העלה בדרגה. הרמתי ידיים, ידי השמאלית אחזה בתקיות שפתאום צרבו את ידי בתקווה שהפתח אותם וידי השנייה עדיין החזיקה באקדח, אחד התקרב עליי מדושן עונג משחק עם האזיקים החשמליים בידו.

הירייה שלי קלעה בול המנורה המאורכת העיפה אותו על שני שומרים אחרים שקרסו מדי והשניים האחרים בהו בי המומים לפני שהבינו הפלתי ארון שהפריד בנינו. רצתי לקיר מגששת מחפשת, זה חייב להיות כאן... וזה היה שם מערת האיורור. בטיעה העפתי את חתיכת המתכת מהמקום וצללתי פנים. יצאתי בכמה חדרים שונים את שמצאתי את היציאה. קפצתי החוצה נהנת מהחופש שניתן לי במזל רצתי מבלי להסתכל לאחור.

לאחר כמה רחובות לא יכולתי לחכות להגיע למחבוא שלי, עצרתי בסמטה חשוכה באור הירח בלבד הצלחתי לקרוא את תחילת התיקייה שלי.

שם: שנאל רודן