אין דבר כזה אהבה

ילד

קיבלתי החלטה. אני חייב למצוא אותה, היא תצליח לעזור לכולנו.

"מה שאתה מתכן עכשיו לא ילך" איך אח שלי תמיד ידע מה עובר עלי?

"אז מה אני מתכן?" אתגרתי אותו בזמן שעברתי על כל מני הקלטות 'שלה'.

"אתה חושב לצאת ולחפש אותה" הוא אמר מרוצה מעצמו "ואתה לא הולך לעשות את זה"

"ומה אם אני הגיד לך שאני כן?" התעצבנתי "אני לא שווה כלום פה! אתה יודע את זה! אולי אם הביא אותה יהיה שווה משהו!" אחי ידע את זה. בלחימה הייתי גרוע וגם בקליעה למטרה. חכם לא הייתי. לא הייתי שווה למחתרת הרבה.

תמיד הייתי זה ששוטף כלים, אני בן 16 ולא מצליח לעזור פה לאף אחד.

"זה לא נכון ואתה יודע את זה!" אחי התעצבן עלי, זאת לא הפעם הראשונה שהתווכחנו על זה. אחי היה בן 20 ובין הלוחמים הכי טובים, אולי רק בגלל זה מתנהגים אלי יפה. "חוץ מזה אתה יודע כמה אנשים ניסו לחפש אותה ולא הצליחו" אחי העלה טיעון משכנע "היו כאלה שלא חזרו" אחי נשמע מודאג יותר מדי.

"אני רק מחפש אותה" ניסיתי להרגיע אותו "חוזר עד הבוקר"

"לא אתה חוזר עד הערב" אחי המשיך להתווכח כשהבין שאני לא היוותר ויצא לחפש אותה. "ולוקח אקדח"

"אני אקח אקדח" הבטחתי על התנאי הראשון אני לא מתכוון להבטיח שום דבר.

הוא קלט שהתחמקתי "וחוזר עד הערב" חזר.

"לא" הוא בא לדבר אבל הפסקתי אותו "סביר יותר שהיא תצא רק בלילה בגלל שמחפשים אותה"

לשם שינוי אחי נשאר אילם. "מבטיח לחזור" ראיתי שלאחי קשה וחבקתי אותו.

"חסר לך שלא" לחש לתוך אוזני והרגשתי את הדמעות על שערי, הוא פחד שלא אחזור אבל הבין שאני צריך להוכיח את עצמי.

"אתה האדם שאני אוהב בעולם" לחשתי לו חזרה.

התנתקתי ממנו אבל הוא תפס לי את היד ודחף לתוכה את האקדח ששלף מהחגורה. "תיזהר" לחש ושיחרר אותי. יצאתי מבלי לומר מילה, נלחמתי בדמעות. ידעתי שאולי לא אחזור, למרות שהבטחתי.

התחמקתי מהכניסה האחורית שהייתה רק למקרי חירום, כל המחתרת הייתה מתחת לאדמה. שוטטתי ברחובות מבלי שום סיבה. לאט התחיל להחשיך ואני אבדתי אמון שרק בגלל שלא אחפש אותה אני המצא אותה. חשבתי כמו פסיכולוגיה הפוכה על העולם.

התחליתי להתייאש. התכוננתי לחזור שראיתי חסרי בית רועדים בצד הרחוב.

"צריכים עזרה?" אלו היו בת ואימה, האימא לא הזיזה מבט מקצה הרחוב. באתי להוריד את הז'קט שלי ותת להן, זה יעזור להם בקור.