law of the light(heb)חוק האור

פרק יא

אגדה ליאטירית קדומה מספרת על האדם שרצה לקבל את הכח. היה זה לפני המתת, הרחק לפני מלחמות הכח, בימים הקדומים. הילד נולד וכבר מלידתו היה חלש. כשגדל הוא סבל מכל חבריו, הוריו לא ניחמוהו, כי עם עודדו אותו להתמודד, אך כיצד יוכל? הוא היה חלש מכל חבריו. הוא לא יכל לעבוד בשדות – אך ורק המלאכות הפשוטות, הליכה היתה גורמת לו לכאב בחזהו: לא יוצלח ועצלן כך הוא נקרא. פעם אחת הוא שמע את משפחתו דנה בו, ובהחלטתם להרוג אותו: למנוע ממנו עתיד כושל, ורב סבל. הוא ברח, מתחבא, נשימתו כבדה. לעת לילה הוא עשה את דרכו להר שחלש מעל כפרו, אל מגדל החרב. המקום היה חרב עוד באותם ימים, אדו עדיין לא הגיע לשכן בו את שמו. הוא עלה לראש המגדל, שריריו זועקים, גופו משווע לאוויר, עד שהוא הגיע לראש המגדל. שם: בראש המקום: הוא צעק לאלים, ביקש את עזרתם, אך הם לא ענו, שכן הם מתו זה זמן רב. הוא צעק לישויות הכח: למלאכים ולשדים: אך הראשונים אבדו בערפילים, והשניים לא שמעו. לבסוף הוא קילל כל אחד מהם ארוכות והתכונן לקפוץ למותו: לעצור את הכאב.
אז הוא שמע את העולם עצמו עונה לו. הוא שמע את תחינת הנער, והחליט לחמול עליו. הוא הציע לו כח: הוא לא יוכל לתת לו חיים, הדבר נאסר. אך הוא יוכל לחזק אותו: לתת לו את היכולת שלא היתה אפילו לאלים עצמם: את המוות.

צ'אל הניע את אצבעו באוויר, מרוכז. הוא האפיל את החדר שלו לחלוטין, לא משאיר אפילו חריץ אחד לאור: הקשר לאומנות גבר בלילה או בחושך. מעט אנשים הבינו את העוצמה של האפלה, של הלילה. את הפוטנציאל: החיים היו רק היבט דל של הפוטנציאל האינסופי. אור נמצא בתוך האפלה, באותה מידה שמזון נמצא בצלחת. אנשים נטו לזכור את המזון ולשכוח בתוך מהו נמצא.

הוא סיים את הרונה. היא הקיפה את כל החדר, בלתי נראית לעיניים רגילות מלבד אלו בעלי המהות הקדומה, להם הן זרחו באור אפל, שחור ועם זאת ברור. הוא הניח שהיה ניתן לראות אותם כחורים במארג החיים. הוא סיים את הקו האחרון ונע אחורה, מרוצה מהמלאכה. האותות נחו דוממים עד שיחליט להפעיל אותם. הוא לחש בשפה העתיקה, כך היה בטוח יותר: ככל שהשפה היתה קדומה יותר כך המעבר שלה לשפת העולם הוא ברור יותר, הוא יכל כמובן לדבר בשפה העכשווית, ובסיכוי טוב הוא יקבל תוצאה לא רצויה. הסימנים זרחו לרגע, מתעלים את כח העולם למשימה הם צוירו. "טוב" חשב, "הגיע שעת המבחן האמיתי". הוא הרים תפוח מהסלסלה שהשאירו המשרתים ליד הדלת, וזרק אותו באוויר. כשהוא הגיע לשיא הגובה שלו הוא צייר שלושה קווים מהירים: רונת שער וכיוון אותה לתפוח. האות התעוות מעט כשהתפוח עבר אותו, חזרה ליד של צ'אל. הוא נאנח וזרק אותו שוב. הוא חזר על הרונה שוב, הפעם הוא שרטט רונה מדוייקת יותר. מעטות מהאותות הפשוטים עדיין עבדו: ככל שיותר אנשים השתמשו ברונות למטרות פשוטות, הם שינו את משמעותם, וגרמו לכוחם להיעלם הוא לא האשים אותם, הוא ריחם עליהם על התעסקותם בכוחות שמעבר להבנתם. התפוח נעלם, נכנס לעולם הצל בגלל רונת השער. אך לא היה דבר שיוציא אותו משם: עולם הצל היה מוכר בשם עולם הערפילים: השטח בין החיים והמוות. לאור לא היתה בו משמעות, וכך גם למוות. מרחקים בו לא היו זהים, וחוקי הטבע שונים. שאלת הניסוי היתה האם רונת המשיכה תיהיה חזקה מספיק.

צליל התפוח הנוחת בסל היה אישור. הוא עיווה את פניו: הדבר הכי קרוב שיכל להתקרב לחיוך בשבילו. רונת המשיכה היתה למעשה הצד השני של השער. אם זה יעבוד אולי יהיה אפשר ליצר שערים אמיתיים: אדם יעמוד במרכז מעגל, יאמר את שם המקום אליו הוא רוצה להגיע, או ילחץ על סימן באבן, מפעיל את רונת השער ואת רונת המשיכה המתאימה, ויעבור לצד השני. איך הדבר יכול להקל על נסיעה ממקום למקום? הוא יכול לחסוך ימים, ושבועות שלמים. יש רעב? חולי? מרפא ומזון יגיעו תוך פחות משעה. למה לעצור שם? אולי שערים קטנים יותר בשביל הודעות? הודעה מצד אחד של היבשת לצידה השני בפחות מעשר דקות?

אבל מצד שני מה יהיו ההשלכות? החברה תגדל להיות מפונקת. הם לא יבינו את משמעות הצרות עוד כי הם יהיו רגילים לכך שהכול עובד ומהיר. מה יקרה אם הרונות יפסיקו לעבוד שוב בעקבות שימוש רב מידי? הדבר הזה כבר קרה בעבר, טעות תיהיה לומר שהוא לא יכול לקרות שוב.

הוא עבר לניסוי השני. הוא לקח את התפוח וחתך ממנו בעדינות חתיכה ועם אותה. הוא לא היה מקולקל, זה היה טוב. הוא הניח אותו בעדינות על השולחן שלו ושרטט רונה נוספת, כבולה אליו. הוא סיים וזרק את הסכין שלו על התפוח. ברגע שהסכין נגעה בתפוח הוא נעלם, חוזר לסל. הסכין מנקבץ אותו לחלוטין, מנקבת אותו. הוא צקצק בלשונו והניח אותו על השולחן, שולף החוצה את הסכין. הוא ציפה לזה במובן מסוים. הוא לקח תפוח נוסף, והניח אותו לצד הראשון. הוא מחק את הרונה, והתחיל לצייר חדשה. הוא הזיע לבסוף כשסיים אבל לפניו היתה יצירת אומנות. הוא לא האמין שאפילו הקוסמים הקדומים יכלו לעשות את מה שהוא שרטט: רונת זמן. היה זה אפילו מעבר לכח האלים. אבל להם לא היה את הייתרון שלו. הוא הטיל את הסכין אל התפוח. הוא לחש את שם הרונה שהיתה חרוטה על הסכין: רונת לחימה. הסכין נהיתה מהירה יותר, חזקה יותר, ומדויקת: לו התפוח יכל לזוז היא עדיין היתה עוקבת אחריו. ברגע שהסכין נגעה בתפוח הוא נעלם. הסכין נעצרה, בברור מבולבלת, ואז חזרה ליד שלו. התפוח נפל אחרי רגע חזרה לסל, שלם.

הוא השלים את הניסוי. השאלה איפה הוא ישיג עכשיו אובייקט חי לניסוי השלישי.