law of the light(heb)חוק האור

פרק ב- המרפא מהמדבר

הם היו שמונה, והראשונים אשר נגעו באור. שמונה נבחרו מבני האדם, לעמוד בראשם בקרב. אדו אדון החרבות, ומארא בת הרוחות. כארל רקדן הלהבה, וליטא אשר קולה נסך חיים בכל. ארית' שוכן הימים, וסיד'א שמגעה ריפא כל פגע. קסאיי מהלך הצל,  ויא שהאדמה רעדה בהולכו. בחרתי אותם היטב.

בית החולים הקאבדי בסארה, היבשת המערבית

החולים לחששו כשהמרפא נכנס לחדר. חלקם ברורים, חלקם זה זמן רב לא מבדילים מי העומד מולם. האוויר היה מחניק, חנוק מדי, ציין לעצמו המרפא. הוא יהיה צריך לנזוף במרפאים המקומיים. הם הזניחו את חובתם. לא היה צריך ללמוד בקאבדה כדי להבין שהתנאים שהם יצרו עבור החולים לא היו טבעיים. רבים מהבאים לכאן ייפגעו מהתנאים יותר המחלה שאיתה הם באו. קאבאס התחיל לציין לעצמו את הבעיות: אולם אחד שמרכז את כל החולים, לא מאוורר, ולא מואר מספיק. התקרה הייתה גבוהה, והיה דיי קריר בחדר. גופו התחיל לרעוד במחאה לאוויר הקר, הוא התחפר באדרת הפרווה שלבש. רק על זה הוא צריך להפוך את הרופאים המקומיים לשוליות עד לשארית חייהם. בשם סיד'א, הוא קפא מקור!. אחרי רגע הוא התחרט, לא היה זה ראוי לקלל בשם המרפאה, הוא יהיה צריך לכפר על חטאו. הוא יכל לצפות מה המייעדים יאמרו לו: "תתאמץ יותר עד שתעריך את הדבר יותר". זה כנראה דבר שעם המצב הנוכחי כנראה הוא יצטרך לעשות בכל מקרה. לו הוא היה מאמינו של ארית'... טוב. לא היה טעם לתהות על החלטות שבוצעו לפני יותר משלושים שנה. קאבאס חיפש בעיניו את השוליה שלו. תמיד היה לו אחד כזה או אחר. ברגע שעזב אחד, בא אחר במקומו. מסיבות לא מובנות הם חשבו שהם יכולים ללמוד ממנו יותר מאחרים. הוא תמיד קיבל שוליה אחד, ורק אחד. הוא לא חיפש את הטובים ביותר, וזה תסכל את המועמדים להיות שוליותיו עד ייאוש. הוא חיפש תכונה מסוימת, דבר פנימי שהיה רק אצל בודדים. מייד אחרי שהוא לימד אותם להשתמש בתכונה שתוכם הוא שילח אותם ממנו, נותן להם לרכוש נסיון, שהוא גם המורה הטוב ביותר. השוליה הנוכחי שלו היה מעניין יותר מהאחרים, וקאבאס התחיל לתהות אולי הוא ישאיר אותו קצת יותר זמן מהרגיל. בכל זאת קאבאס כבר לא היה צעיר. המרפא התקרב לשבעים שנות חיים, והוא עדיין התרוצץ בין כל עיירה ששכנה בין קאבדה בדרום לליאטיר בצפון. לרגע עלתה בראשו מחשבה לנסות לקחת עוד שוליות וליצור לעצמו צבא מרפאים שיהלך בארץ, עובר ממקום למקום ומביא תקווה לחולים, ומזור לנופלים. לרגע הוא חייך חיוך חולמני ואז התנער. הוא יוכל לחלום בהקיץ כשיהיה זקן חסר שיניים שוכב במיטה כלשהי. עד אז חייו נועדו לשרת. מבין כל המחשבות שלו עלתה שאלה אחת: איפה השוליה שלו?

מישהו הניח עליו שמיכה בעדינות ועטף אותו בה. אחרי רגע השוליה הנוכחית שלו נגלתה לעיניו. השוליה הייתה נערה בשנות העשרים לחייה, שערה ועיניה חומות. הצבע שלהם לא כהה, אך לא בדיוק בהיר, צבע שנמצא בגבול שבין שני העולמות. הפנים שלה היו חדות ורזות, רזות מידי. "אני צריך להזכיר לה לאכול יותר" חשב קאבאס לעצמו, "היא מקדישה יותר מידי מעצמה לחולים". הוא הנהן אליה והתקדם יותר אל מרכז האולם. מהשיחה שלו עם הרופא של העיירה, עשבונאי אם לדייק, החולה הבעייתי ביותר היה במיטה בקצה האולם, במיטה האחרונה משמאל. נשים שוטטו בין המיטות, מספקות דברים שונים לחולים, יהיה זה סעד נפשי, או יהיה זה משהו יותר מוחשי כמו כרית, או שמיכה נוספת, "כשיותר קל להדליק אש" ציין לעצמו קאבאס. "נערתי" הוא פנה לאחת הנשים, ששוטטו בין החולים, בגילו כל אחת מהנשים הללו יכלו להיות בנותיו. "תועילי להדליק את האח באולם"? אף אחת מהנשים לא נענתה לו. קאבאס סימן לשוליה שלו להתקרב אליו, "תדאגי שאחת מהן תתחיל להוסיף קצת חום ואוויר כאן, בנתיים האוויר כאן יותר מתאים לשימור גופות: קר ומחניק. אשמח אם יתחילו מאחת שקרובה יותר לקצה" הוא לחש לשוליה. היא הנהנה ואצה למלא את בקשתו. מרץ הנעורים, חשב לעצמו קאבאס בחיבה. היה קשה להאמין שנערה כה צעירה תבחר במקצוע כה קשה ובייעוד כה לא ניתן לסיפוק. קאבאס אמנם שמח על כך שהיא בחרה דווקא בכך. היא הייתה בין השוליות הטובות ביותר שלו עד היום. הוא מעולם לא הצליח לזכור את שמה אמנם. מה הוא היה באמת? זה היה קשור לחיים, לצמיחה, עצים? פרחים? השאלה העסיקה אותו בזמן שהוא התקרב למיטה אליה ביקשו שהוא יגיע. מה היה השם שלה באמת?