"תסתכלי על האור: כמה דברים הוא מכיל בו? הוא יכול להביא חום וחיים, הוא יכול לגרש את האפלה, ולשמח לב כל אדם. באותה מידה הוא יוכול לסמן הולך בחשכה, ולהופכו למטרת אימון לקשתים. אם נעביר את האור דרך מנסרה פשוטה נקבל לא את צבעו הלבן הרגיל- אלא שבעה. האור הוא החיים- אין להם רובד או משמעות אחת, אין להם רק תשובה אחת. האומנות היא החיים עצמם. אם אנו מסוגלים לנשום, האם לא נוכל לגרום לאדם אחר לעשות פעולה זאת בדיוק? כאשר נדחיק את ההבדלים, כאשר נבין שהאור הוא החיים, והחיים הם הכול. אז האדם ישלוט באומנות.
בית החולים הקאבדי בסארה, היבשת המערבית.
קאבאס מצא את עצמו במיטה. הוא לא זכר את עצמו מגיע לשם, אבל הוא זכר בהחלט את מה שקרה מקודם. הוא הביט סביבו: הוא היה בחדר מרווח אם כי מי מעט קטן. לשם שינוי החדר היה מואר ומאוורר. מישהו דאג לכך במיוחד עבורו, מישהו שהכיר אותו וידע שקשה לסמוך על המקום- בהתחשב במה שקרה... אתמול? שלשום? לפני שעה? הוא לא ידע. קאבאס מצא את איש החסד המסתורי מנמנמת בכיסא ליד המיטה. הוא קם בשט והתלבש, לאחר מכן הוא כיסה את השוליה שלו בשמחכה. הוא הביט בה לרגע: פניה שלוות, נשימותיה הקצובות, הוא קינא בה מעט על השלווה הזאת, אם כי זה לא באמת היה בה. היה משהו בשינה אשר יכל לתת מזור, ולא רגעי, לזכרונות. גם כאשר הם רדפו אחריך שם, עדיין השינה הגנה מעט, הפכה אותם לדחוקים יותר. המפרא הציץ מהחלון: היו אלה שעות הצהריים המוקדמות. הם היו באולם המרפא בשעות הצהריים, כך שאו שהוא ישן שעה, או שהוא ישן בכפולות של ימים. ממראה השוליה שלו האפשרות השניה היתה עדיפה יותר.
הוא יצא בשקט מהחדר.מסדרון קצר ומדרגות הובילו אותו לאולם שהיה זכור לו היטב. הוא הביט סביבו: במפתיע הכל היה ריק מלבד אישה מנומנמת שהיתה ביציאה הראשית-או הכניסה הראשית-תלוי בזוית. "סלחי לי, איזה יום היום"? היא הביטה עליו בישנוניות, "יום רביעי לחודש... רגע..." היא קפצה על רגליה. יחסית לאישה מבוגרת היא התנהגה בנמרצות טבעית," אתה בוודאי הראוקה קאבאס. שלומך טוב אני מקווה? במספר תנועות מהירות ולחיצה על כתפיו קאבאס מצא את עצמו יושב הוא על הכיסא שלה. "היית שקוע בתרדמה חזקה, במשך יום. אילולא השוליה שלך שהבטיחה לנו שמצבך טוב היינו מתחילים בפעולות שימור חיים". קאבאס הנהן. "מה קרה כאן? איכן החולים, הפצועים, האדם שטיפךנו בו, ואם כבר: איפה המרפאים"? שאל. "מפוזרים. אחד נח למעלה, השאר בבתים. למה להם להיות כאן כשכל החולים בריאים"? אמרה. "בריאים" קאבא הרים גבה, "כולם?". "כן, כן. למה ואיך זו כבר שאלה שאנחנו לא יודעים. השוליה שלך אפילו בדקה כל אחד ואחד מהם בעצמה- בריאים כמו שור". "עדיין לא ענית", עצר אותה קאבאס, "איפה החולה שטיפלנו בו". האחות הסיטה את מבטה, "הוא לא שרד. קברנו את גופתו לפני מספר שעות. אם זה ינחם, פניו היו שלוות כשמת". קאבאס הנהן. הוא כבר לא התרגש מחולים מתים. היו יותר מידי מהם, ודם לא מעט מהם היה על ידיו. אבל זה היה סיכון מקצועי. האם הגמול, של הסיכוי להציל את אלה שאיש מלבדו לא היה יכול להציל, היה שווה את המחיר? הוא מעולם לא הכריע בשאלה הזאת.
YOU ARE READING
law of the light(heb)חוק האור
خيال (فانتازيا)הגשם שטף את האדמה. הטיפות היכו בגופות הדוממות ששכבו זרוקות על הקרקע. היה נדמה שהן מנסות למחות את סימני האלימות מפניהם, סימני ההתעללות שחוו, אך אפילו בידי האלים לא היה הכוח לשנות את העבר, הם ניסו זאת.
