סיפורי אימה (·עדכונים איטיים[מאוד. מצטערת /: ] ·)

הקרקס מגיע לעיר? (חלק 2)

הבחור הצעיר, רוברט, הצליח לצאת מהכלוב.
הבחור במגבעת המשיך להצליף בו בעזרת השוט, אך זה לא עזר. זה נראה שרוברט כאילו לא מרגיש אותו, והמשיך ללכת.

הוא ירד מהבמה והתקדם אלינו, אל הקהל. אנשים נכנסו לפאניקה.

הבחור במגבעת פעל מהר, ושלף אקדח מכיסו. הוא ירה ברוברט פעמיים, ורוברט התמוטט על הרצפה, שהייתה בעצם אדמה.

הקהל ההמום מחא כפיים בהתלהבות. שמעתי אנשים מאחוריי לוחשים אחד לשני שזה מופע הקרקס הכי מדהים, מוזר, ומפחיד שהם היו בו.

"וכאן מסתיים המופע שלנו להערב. אני מזכיר לכם, בכל אחד שוכנת חיה. היזהרו מאנשים שאתם פוגשים לראשונה ברחוב, ובעיקר, היזהרו מהאנשים הקרובים ביותר אליכם. הם יכולים להיות ההפך הגמור ממה שהם מספרים לכם שהם..." הוא קד קידה, וכך גם דונה ומרקוס.
האוהל התמלא ברעש של מחיאות כפיים.

✤

אנשים נדחפו החוצה, ואני נשארתי בתוך האוהל ביחד עם אחי.
אני חושב שלאף אחד לא היה אכפת מרוברט ששכב מת על האדמה.

"ילדים, המופע הסתיים. איפה ההורים שלכם? " שאל הבחור במגבעת, שכנראה שם לב שלא קמנו ממקומותינו.

"למעשה, רציתי לשאול אותך איך עשיתם את כל זה... זה פשוט מטורף! אפקטים? איפור? זה מדהים!"

"זאת כל המטרה, להדהים את הקהל. בשביל זה משלמים לנו...
אם תרצו, אוכל לערוך לכם סיור קצרצר מאחורי הקלעים."

אחי המבוהל נענע את ראשו מצד לצד, אבל אני אמרתי לבחור במגבעת שאנחנו נשמח.

✤

"זה מרקוס וזאת דונה." הוא הציג אותם בפנינו.

"ומה עם... רוברט?" שאלתי.

"עשיתי עבודה מעולה שם, אתה לא חושב כך?" אמר רוברט, שבכלל לא שמתי לב שהוא נכנס לחדר האיפור שכולנו ישבנו בו.

לפתע הרגשתי רטט מכיס מכנסיי. אמא מתקשרת. היא בטח ראתה שכולם כבר יצאו מהאוהל. התעלמתי מזה ושאלתי את הבחור במגבעת שאלה.

"איך אתם עושים את זה?" שאלתי.

הם הסתובבו לרגע, כפי שעשו במופע, ומיד לאחר מכן הם נהפכו כל אחד ליצור אחר.

דונה לשועל, מרקוס לדרקון מאיים, ורוברט והבחור במגבעת, לשני זאבים. כולם היו עם גוף אנושי, פרט לראש.

הם התקרבו אלינו לאט לאט. "אתה מתכוון לזה?" שאלה דונה.

אחי הקטן נצמד אליי וחיבק אותי, "אני רוצה הביתה..."

"חבל מאוד שלא ענית לאימך. אני מתכוון, חבל מאוד בשבילכם. כי אנחנו נאכל אתכם! ילדים הם הכי טעימים..." הבחור במגבעת אמר, וכולם צחקו צחוק מפחיד.

"מה קורה? אני לא רוצה למות... לא!!!" צעקתי, רואה איך הם מתקרבים אלינו עוד ועוד עד שכבר לא הצלחתי לראות דבר.

✤

"אתה בסדר?" אימי שואלת. היא ישבה על מיטתי. אני בחדר שלי, איזה מזל, זה היה רק חלום.

"כן... עכשיו כן... אמא? מה קורה לך?" ראיתי שפניה משתנים. הם נהפכו לפניו של דרקון, כמו של מרקוס.

עצמתי את עיניי, שמעתי קולות מוכרים מדברים.

"כן חמודי, אתה בסדר?" אלה היו כמה אנשים שדיברו באותו הזמן. אחד מהקולות היה של אחותי הגדולה, אני בטוח בזה.

כשפקחתי את עיניי, ראיתי שישה אנשים שהקיפו את מיטתי. כלומר, הם לא היו בדיוק אנשים. אימי הייתה דרקון, לידה עמד מרקוס, גם הוא בעל פני דרקון.

היו שם גם שני זאבים. אני מניח שאלה רוברט והבחור במגבעת... ושתי שועלות. לא יכולתי לזהות מי הן, אבל אני בטוח שאחת מהן היא דונה והשנייה... אחותי? אני מקווה שלא.

"אני לא מבין, מה קורה פה?" שאלתי בלחש.
"מה יש לא להבין? אנחנו עומדים לאכול אותך..." מישהו אמר.

✤

התעוררתי לבד בחדרי. קמתי ממיטתי ורצתי לסלון.

ראיתי את הוריי, אחותי, ואחי שכובים על השטיח שבסלון.
"אתם ישנים?" שאלתי.

כשהתקרבתי אליהם, נבהלתי מהמראה. זה היה פשוט מזעזע. (הערת הכותבת: אני לא מתכוונת אפילו לנסות לתאר איך הם נראו כי זה פשוט מגעיל ואני מקווה שהבנתם למה התכוונתי... [מצטערת שיש קטע כזה בסיפור, אני בעצמי נגעלת מהדברים האלה, אבל הסיפור הזה פשוט לא יהיה אותו הדבר בלי זה אז... שוב, אני ממש מצטערת] )
אכלו אותם. בקושי הצלחתי לזהות מי זה מי.

זה לא יכול להיות בעל חיים, הבית שלנו נמצא במרכז עיר גדולה. אם כך, מה זה?

רציתי לברוח משם. לא יכולתי להסתכל על המראה המחריד הזה.

אבל, כשעברתי ליד המראה, לא ראיתי את ההשתקפות שלי, ילד נורמאלי בן 12.

ראיתי יצור מפחיד עם שיניים חדות וגדולות, עם עיניים אדומות ומה שנראה כמו פרווה בצבע אפור.

אני לא מאמין. כל הזמן הזה זה הייתי אני.

" אני אציג לכם היום את האמת הנוראה מכל. אתם תיראו את החיה שמסתתרת בחלק מאיתנו..."

" ואם חשבתם שהכל מסתיים בשועל ודרקון, אתם טועים. יש כמה מאיתנו ששוכן בתוכם יצור אלים במיוחד..."

" היזהרו מהאנשים הקרובים ביותר אליכם. הם יכולים להיות ההפך הגמור ממה שהם מספרים לכם שהם..."

עכשיו אני מבין. הוא דיבר עליי.

✤

אוקיי, הסוף יצא קצת מוזר אבל אני מקווה שאהבתם❤

(כשחושבים על זה אז יש קצת ספויילרים לחלק הזה בשיר שהוספתי, אבל לא נוראxD )

שבוע טוב שיהיה לכם (;