סיפורי אימה (·עדכונים איטיים[מאוד. מצטערת /: ] ·)

הקרקס מגיע לעיר? (חלק 1)

"אני לא מאמין שאנחנו ביריד! פחדתי שאמא לא תסכים שנלך." אמרתי לאחי הקטן ממני בכמעט שנתיים. יש בינינו הפרש גילאים קטן יחסית, אבל בכל זאת אנחנו מתנהגים כמו שני אחים באותו הגיל.

אני זוכר את היום שבו ביקשנו מאמא ללכת ליריד ביחד, לבד.

היא מיד התנגדה. היריד נפתח בערב, ואנחנו בסך הכל בני שתיים עשרה ועשר.
אז היא החליטה לקחת גם את אחותינו הגדולה, והן יצפו בנו מרחוק, כדי שאנחנו נוכל להנות ביחד.

✤

"אני רוצה צמר גפן מתוק!" הוא ייבב.

"אין זמן, מופע הקרקס תכף יתחיל ואתה יודע שבאתי ליריד בעיקר מהסיבה הזאת. אני אקנה לך צמר גפן מתוק אחריי המופע, אני מבטיח! קדימה, אנחנו צריכים לתפוס מקומות טובים."

משכתי אותו לכיוון גוש האנשים שעמדו בפתח האוהל הגדול בצבעי אדום-לבן.

✤

שלחתי לאמא הודעה שאנחנו בפנים, למקרה שהיא איבדה אותנו.

אכן, תפסנו מקומות מעולים. אנחנו יושבים בשורה הראשונה, ממש מול הבמה. קרובים מאוד אל המופע.

כל האורות נכבו, פרט לאור שהאיר מישהו שעמד במרכז הבמה.

"ברוכים הבאים למופע האיום והנורא מכל. אבל, גם האמיתי ביותר." זה היה בחור עם מגבעת וחליפה שחורה, הוא עמד במרכז הבמה.

אחי הקטן התחיל למחוא כפיים, ולאט לאט כל שאר הקהל הצטרף אליו. הבחור במגבעת חייך וסימן לנו, לקהל, להפסיק.

"למה אני מתכוון כשאני אומר 'האמיתי ביותר', אתם בטח שואלים את עצמכם את השאלה הזו.
ובכן, אני אציג לכם היום את האמת הנוראה מכל. אתם תיראו את החיה שמסתתרת בחלק מאיתנו. לצורך ההדגמה, הסתכלו על דונה-" הוא אמר, והחושך שמאחוריו הואר בחלקו השמאלי, שם עמדה דונה, אישה צעירה שלבשה בגד גוף מנצנץ. כרגע, האור התמקד רק בה.

היא הפנתה את גבה אל הקהל, וכעבור לא יותר משתיי שניות היא הסתובבה בחזרה אלינו.
פרצופה לא היה פרצוף של בן אנוש, כמו הפרצוף שהיה לה לפני רגע.
הפנים שלה עכשיו היו פנים של שועל. שועל עם גוף אנושי.

אני לא מבין איך היא עשתה את זה. מסיכה? לא, לא היה לה דיי זמן ללבוש מסיכה וגם אם כן, זה נראה אמיתי מידיי.
אולי איפור? אולי. אבל שוב, זה לא לקח יותר משתי שניות. אז איך זה קרה לעזאזל?

"כעת, הביטו במרקוס." הבחור במגבעת הצביע על אמצע הבמה שמאחוריו, שכעת גם היא הוארה.

בזמן שכולם הסתכלו על מרקוס, אני המשכתי להביט בדונה, שכעת שוב עמדה עם גבה אל הקהל.
ושוב, כעבור לא יותר משתי שניות, היא הסתובבה אלינו, ופניה שוב היו אנושיים.
היא קדה קידה וחייכה.

הפנתי את מבטי לעבר מרקוס, בחור שרירי וגדול. עקבתי אחרי פעולותיו, הוא עשה את אותן הפעולות שדונה עשתה.
אבל, כשהוא הסתובב עם פניו אל הקהל, פניו לא נראו כמו פנים של שועל.

מרקוס נהפך לדרקון עם גוף אנושי. הוא נשף, ומפיו נפלטה להבה אדומה.

עכשיו אני כמעט משוכנע שזו לא מסיכה וגם לא איפור. אם כך, מה זה?

הסתובבתי לאחור, ראיתי שכולם היו המומים, כולל אחי.
מיד לאחר מכן, הם מחאו כפיים, רוצים לראות עוד.

"ואם חשבתם שהכל מסתיים בשועל ודרקון, אתם טועים. יש כמה מאיתנו ששוכן בתוכם יצור אלים במיוחד. קבלו את רוברט!" הצד הימני הואר, וראיתי שם בחור צעיר שנכלא בתוך כלוב באורך של לא יותר מחמישה מטרים.

הוא הסתכל עלינו מבעד לסורגים, כאילו מתחנן לעזרה. הבחור במגבעת הצליף בו בעזרת שוט שהוא החזיק בידו. האיש הצעיר נדחק אל פינת הכלוב, היכן שכמעט ולא היה ניתן לראותו.

כעבור מספר שניות, הבחור הצעיר נהפך לזאב עם גוף אנושי. הוא התקרב אל הסורגים הקרובים ביותר אל הקהל, והתחיל להפריד בינהם.

הבחור במגבעת הצליף בו בעזרת השוט, "זוז לאחור!", אחי הקטן תפס בזרועי, "אני מפחד. בוא נלך..."
ואני, כמו כל שאר הקהל חוץ מאחי, ישבתי ובהיתי במחזה.

האם הכל חלק מהמופע? או שאולי כל זה בכלל לא מתוכנן או יותר מפחיד, אמיתי? ומה אם באמת בכל אחד שוכנת מפלצת, שלפעמים היא אכזרית ולפעמים פחות?

אצטרך להמשיך לצפות במופע.

✤

יאיי, עוד סיפור! וכרגיל, החלק הבא יעלה מחר. מקווה שתאהבו (;

אה כן, ותודה רבה לכם, אלה שקראו את הסיפור הקודם. אני ממש מעריכה את זה! :*
שבת שלום וחג שמח, אוהבת מאוד מאוד❤❤