An Unexpected Summer

פרק ראשון- העזיבה

הכנסתי כמעט את כל הארון שלי במזוודה גדולה ושחורה. כל פעם מוסיפה עוד פריט, לא מוותרת על אף דבר, חוששת אולי אני אצטרך אותם לבית ספר קיץ הדפוק שמחייבים אותי ללכת.

מה אשמתי שאני מקבלת בכל הבגרויות והמבחנים מאה?! אולי כדאי שאני אתחיל להכשל בהכל כדי שלא יחייבו אותי לצאת לבית ספר קיץ הזה שלוקח את כל החופש שלי, במקום לבלות עם חבריי הכי טובים. אין חיי בזבל.

"דניאל מתוקה, אני יודעת שאת לא רוצה ללכת לבית ספר קיץ למחוננים, אני באמת חושבת שתופתעי לטובה, ותהני מאוד." קולה של אימי מהדהד בראשי, וכל הויכוח של סיום כיתה יא' קופץ מול עיניי.
"לא רוצה ללכת! לא רוצה להכיר חנונים חסרי חיים שרק לימודים בראש שלהם. שמוכנים בשמחה לבזבז את כל החופשה שלהם בלימודים!" התבכיינתי מרוב תסכול. כי אני יודעת כשאמא שלי מחליטה משהו אי אפשר לשנות את דעתה. חיפשתי בעיני משהו לבעוט, הייתי ממש עצבנית. חייבת להוציא עצבים!
"חמודה זה לא נתון לדיון, אני טסה לאנגליה בשליחות העבודה שלי, אז שלא יעלה על דעתך להישאר פה לבד, אני אהיה איתך עד השניה שתעלי על ההסעה." כאילו קראה אץ מחשבותיי. שיט לא אוכל להתחמק ממנה.
"דני אני חושבת שזה יהיה לך חוויה נהדרת שלא תשכחי, חבורה של נערים מחוננים בגילך בפרויקט חשוב, שמתאים רק לגאונים" חייכה אלי בגאווה. שהיא תיסע לשם.
גילגלתי עיניים.
רק זה מה שחסר לי להיות במקום של פלצנים חנונים במקום להיות בים, קניות, או שינה.
"תנסי להיות אופטימית."
שוב גילגלתי את עיניי והלכתי ביאוש לחדרי כדי לבשר את החדשות הרעות לרועי החבר הכי טוב שלי.

התלבטתי אם לקחת את כל הסרטים שיש לי בבית, כדי שאוכל להעביר בהם את כל זמני בבית ספר הזה. אמא לא תדע.
בזמן שהתלבטתי הנייד שלי צלצל ורועי על הצג.
" דני בטוחה שאת לא רוצה לבוא אליי לכל חופשת הקיץ? יש מלא מקום! תהני יותר אצלי מאשר בבית ספר של החננות האלו" אמר חצי בצחוק חצי ברצינות כשעניתי לנייד.
כמעט בכיתי מרוב יאוש. להיות אצל רועי זה יהיה מושלם, אני תמיד אצלו רוב הזמן, מרגישה שם בבית.
"רועי הלוואי! אבל אמא תרצח אותי"
"אני מבין שאת מעדיפה לבלות את הקיץ עם החננות במקום איתי, אין תזכרי את זה." ציחקק לעצמו.
גילגלתי עיניים. יש לו הרגל לצחוק על בדיחות של עצמו.
"דני תפסיקי לגלגל עיניים" צחק עוד יותר חזק. צחוק שהדביק אותי וגרם לי לשכוח על הקיץ.
"אני לא מגלגלת עיניים." שיקרתי.
"אני מכיר אותך יותר מידי טוב, אז אל תחשבי על לעבוד עליי"
זה היה נכון רועי הוא החבר הכי טוב שלי שמכיר אותי הכי טוב בעולם. אנחנו כל היום ביחד, ופשוט לא נמאס לנו.
אני לא יכולה לדמיין את החופש שלי בלעדיו. המחשבה הזאת גרמה לי לרצות לבכות.
"טוב מעצבן אחד! אתה מפריע לי לארוז למקום הכי מרהיב בעולם" אמרתי בציניות שחסם את הבכי שרצה לצאת.
לפני שהספיק לענות אמרתי מהר "נשיקות" כמו שאנחנו בדרך כלל מסיימים את השיחות שלנו. וניתקתי את השיחה.

"דניאלי קומי, עוד שעה את צריכה להיות בתחנת האיסוף" אמא נכנסה לחדרי בחיוך גדול.
מה זה כבר היום?! כיסיתי את פניי בשמיכה.
"יאלה דניאלי היום! אני צריכה לתפוס טיסה כפי שאת יודעת. אני רוצה להספיק להסיע אותך לפני. " אמרה תוך כדי שמשכה את השמיכה ממני לרצפה.
בלית ברירה יצאתי מהמיטה למקלחת קצרה שתעיר אותי.
כשיצאתי, נכנסתי להארון כדי להחליט מה ללבוש. החלטתי לזרוק על עצמי טייץ שחור ארוך עם גופיה לבנה פשוטה וג'קט ג'ינס מעל. נעלתי את האולסטאר האדומות שלי.
הסתכלתי על עצמי במראה, רואה את השתקפותי. סירקתי קלות את שיערי החלק והארוך השחור כמו פחם שהגיע עד המותניים שלי.
שמתי פס אייליינר שחור מעל עיניי הכחולות הגדולות. מרחתי שפתון קל בשפתיים.
אין לי בשביל מה להתאמץ, כולה חבורה של חננות.

ירדתי למטה במדרגות. אמא כבר הייתה שם ושתתה קפה. הוצאתי לי קערה מהארון והתיישבתי ליד השולחן. שמתי קינמונים וחלב ואכלתי לאט מנצלת את הדקות שלי בבית.
אמא ראתה את זה וניסתה לעודד קצת.
"דניאלי תנסי לחייך ולבוא חיובית"
"אמא זה קשה"
"אני יודעת, רק תנסי. מי יודע, אולי תשמחי שהלכת?" נאנחה בתקווה.
"אני לא חושבת" ראיתי את את הכאב בעיניה, אז מיד הוספתי שאני אשתדל להנות. ראיתי את חיוכה חוזר.
"תודה מתוקה, באמת שאיני רוצה לעזוב אותך" אמרה בהתנצלות.
"אני מבינה אמא"
"את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?"
חיבקתי אותה.
"גם אני אותך"
הורדתי את המזוודה הכבדה שלי למטה בתא מטען של המכונית, גם אמא הכניסה את שלה.
אחרי שהיא תוריד אותי היא תלך לשדה תעופה.
נסענו בשתיקה, כל אחת במחשבות של עצמה. הצטערתי שלא יכלתי להיפרד גם מאבא שלי. הוא טס לפני כמה שבועות מטעם העבודה. הוריי הם עובדים קשה וטסים הרבה. לפחות דיברתי איתו בטלפון. גם אחי הבכור לירון לא היה בבית להיפרד ממני, כי הוא לומד בפנימיית צבאית בכיתה יב' והחופשה שלהם מתחילה שבוע וחצי אחריי. התבאסתי שאני לא אראה אותו.
הגענו לתחנת האיסוף. אמא יצאה מהמכונית ועזרה לי להוציא את המזוודה הגדולה שלי. וחיבקה אותי חיבוק גדול.
"אל תשכחי להתקשר אליי כשאת מגיעה"
"אני לא אשכח" נישקתי אותה בלחי וצעדתי לכיוון התחנה.

התחלתי לצעוד לכיוון תחנת האיסוף, עם המזוודה הגדולה שלי. נתקעתי באבן וכמעט נפלתי. "פאק" קיללתי קלות. הרגשתי ידיים חזקות תופסות אותי לפני נפילתי.
"צריכה עזרה? " הרמתי את עיניי למעלה, נפגשתי עם עיניים אפורות מהפנטות. שמתי לב שהוא עדיין מחזיק בזרעותיי.
התנתקתי ממנו בזהירות.
"סליחה אני קצת מגושמת" עניתי קצת מובכת.
"אני תומר" הושיט את ידו אליי.
"דניאל" לחצתי בחזרה. זרם חשמלי עבר. אך מהר התעששתי.
בלי לשאול תומר לקח את המזוודה שלי, רציתי להתנגד, אבל לא רציתי ליפול שוב, אז הנחתי לזה. אח"כ אני אתרחק ממנו. למרות שהוא היה די חתיך בשביל מישהו שבא לבית ספר לחננות בקיץ. האמת שנראה ממש טוב. רגע, אם אני הולכת לבית ספר קיץ הזה, זה אומר שגם אני חננה, לא? גיחכתי לעצמי.
וצעדנו לכיוון ההסעה.