An Unexpected Summer

פרק חמישי

היום עבר מהר בלי ששמתי לב. השתדלתי להיות נחמדה אחרי מה שקרה בכיתה, אבל הבנות האלה פשוט לא רצו בקרבתי. ואני לא התאמצתי יותר מידי לנסות להשתלב איתם. ככה שזה היה הוגן. והאמת? לא הרגשתי פיספוס או אכזבה. הם לא מכירות אותי, בעיה שלהן. מה שהיה הפוך עם הבנים, אחד אחד מהם ניסה להתקרב אליי ולפתוח שיחה, וגרם לבנות הכיתה עוד יותר לשנוא אותי. מצחיק שאפשר לשנוא בן אדם בלי להכיר אותו.
רציתי להתקלח לשטוף מעליי את היום ההזוי הזה, ולאחר מכן להתכרבל במיטה שלי ולהיעלם.
כל זה לא קרה. צעדתי לכיוון הבקתה, אך שם נעמדה ילדה שלא זכרתי את שמה, אך את פנייה זיהיתי מהכיתה. המחומצנת המגעילה שזילזלה בי, חסמה לי את הכניסה.
מה עשיתי לה ? מה הבעיות שלה ?
"כן?" שאלתי בבוטות. מאחר שזה השפה היחידה שהיא מבינה. ודחפתי אותה מהדרך שלי.
"כלבה, מה את חושבת שאת עושה?" התעצבנה ועינייה מצמצו מכאב. לא דחפתי כזה חזק, חשבתי לעצמי בגיחוך. "מה מצחיק אותך כלבה?" שאלה בארסיות.
"את" ונכנסתי לבקתה. המחומצנת לא נשארה חייבת ונכנסה יחד איתי.
"מה את חושבת שאת עושה פה?" אמרה כמעט בצריחה.
לא מופתעת מהמשוגעת הזאת כבר.
"אולי זה החדר שלי?" עניתי בשאלה ופניתי לחדרי כדי להתארגן למקלחת שמאוד חיכיתי לה.
אבל המחומצנת המשוגעת הזאת שוב חסמה לי את המעבר.
מה עכשיו היא רוצה ממני. כנראה ממש רוצה להעביר לי את הזמן בזמן שאני מתארגנת למקלחת החלומית שלי. רק שלא תחשוב להצטרף גם לשם. שוב צחקקתי למחשבות שלי. וזה רק גרם לפנייה של המחומצנת להאדים מרוב עצבים.
שוב פעם דחפתי אותה, אבל הפעם היא הייתה מוכנה, החזיקה חזק בצדדים.
המשחק הזה רק שיעשע אותי.
"הייי מחומצנת יש לך חצ'קון במצח"
"מה? איפה"  אמרה ומיששה את מצחה בבהלה. לפני שגילתה שעבדתי עליה, פתחתי את הדלת ונעלתי מהר ככל שיכולתי לפני שתחסום שוב.
"שקרנית אחת" צרחה ובעטה בדלת, "אני עוד אראה לך מה זה" איימה עלי.
ההתנהגות שלה אליי פשוט מוזרה ולא מובנת, אני עדיין לא מכירה אותה והיא כבר נטפלת עלי. לעזאזל הבת הזאת צריכה אישפוז דחוף.
"מחומצנת מה את רוצה מהחיים שלי? אני לא מכירה אותך בכלל" אמרתי מבעד דלתי.
"לא מעניין אותי" אמרה להפתעתי ברוגע, נשמה רגע והמשיכה, "עם שיר לא מתעסקים" נשפה בארסיות.
מתי הספקתי לעשות לה משהו, עוד לא הסתיים היום הראשון.
"אז דני כדאי לך להיזהר ממני"
לא עניתי.
הוצאתי מהארון חולצה טריקו לבנה, סקיני ג'ינס כהה, חזייה ותחתונים. במתלה של הדלת לקחתי את המגבת והתענגתי מריחה הביתי, והתמלאתי בגעגועים לבית שלי.
כשפתחתי את הדלת שיר לא הייתה שם כבר.

יצאתי מהמקלחת רעננה, שמתי לב שנעה לא חזרה עדיין. הצצתי בחדר השני, בחדר של שרון, אך לא הייתה שם אף אחת. ראיתי שכל המיטות שם מסודרות בסדינים, מסתבר שהשותפות לחדר נזכרו להגיע. כנראה הלכו לארוחת ערב, החלטתי עם עצמי. וסגרתי את הדלת. לפתע עיני נתקעו בשלט "כאן גרות ב.. שרון, שיר ו- רגע, שיר? המחומצנת ההיא ציינה איזה שם שיר. היא איתי בבקתה? אומייגאד מה עשיתי שמגיע לי את המחומצנת המשוגעת הזאת. ניסיתי להתנחם שאולי זאת שיר אחרת. ויצאתי לחדר אוכל.

נכנסתי ראיתי את נועה ושרון יושבות ואוכלות עם עוד איזה בת ושני בנים.
נועה ראתה אותי וקראה לי לבוא. הצבעתי לה על האוכל, עוד שניה באה. מזגתי לי ערימה של אורז שהיה נראה כמו הר, והטבחית שמה לי שניצל מעל. בטני קיקרה בצורה מביכה כשהרחתי את האוכל. ושמחתי שאף אחד לא לצידי כרגע.
"איפה הייתן?" שאלתי את נעה ושרון כשהתיישבתי בשולחן לצידם. עדיין מתעלמת מהפרצופים החדשים שמסתכלים עליי.
ועוד לפני שהצליחו להגיב "אתם לא מאמינו מה קרה לי "
"דני תכירי את ניק, רוני ומאור" נעה הצביעה עליהם, "תכירו זאת דני"
"כן אנחנו יודעים" אמר השחרחר עם עיניים חומות בהירות כדבש, הוצג כמאור.
"מה? מאיפה" הייתי מבולבלת, כולה יום הראשון ולא זכור לי שראיתי אותם או דיברתי איתם.
"את איתי בכיתה, לא היה אפשר לפספס אותך צוחקת על נדב" צחקק ושיחק עם האורז בצלחת שלו.
לא עניתי, אלא המשכתי לאכול ברעב את האורז והשניצל שלי וכולם הסתכלו עליי בשוק. "מה?" שאלתי בפה מלא.
נעה שלעסה כמו בן אדם מנומס, עם נגיסות קטנות כמו מלכת אנגלית ענתה לי בשם כולם "לא תיארתי שאת מהבנות האלה שאוכלות הרבה ו-"
"מה שהיא מנסה לומר שאת רזה מאוד, למרות שאת לוקחת מנה של גדוד" חייכה שרון.
"אני רעבה" משכתי בכתפי. וכולם צחקו.
"הלוואי עליי לאכול ככה ולהישאר ככה" אמרה רוני בקול שקט וחמוד.
"תודה, ואין לך על מה, את מקלון" היא בהחלט הייתה רזה אבל הגזמתי קצת לתת לה הרגשה טובה.
היא קרנה מאושר.
"אז רגע, אתם לא מבינים מה קרה לי." ושפכתי להם את כל הסיפור שהיה עם המחומצנת.
"באיזה קטע?" נעה לא הבינה.
"מה היא התחרפנה?"
"רגע איך אמרת שקוראים לה?"
"שיר"
שרון השפריצה את כל המים שהיה בפיה "רגע, איך?"
"איכס שרון , מגעילה" וניגבתי את החולצה שלי.
"סליחה, לא סיפרתי לכם אבל השותפות לחדר שלי הגיעו והם ממש נחמדות, קוראים להן שני ושי-"
"היי שרון באה לחדר? יש לי בגד שנראה לי יהיה יפה עלייך" צצה משום מקום המחומצנת המשוגעת.
כל האוכל שהיה בפי הפעם עף על שרון.
שיר נראתה גאה בעצמה.
שרון בעודה מנקה את עצמה, הסתכלה על שנינו ולפי פרצופה הבנתי שקלטה שהמחומצנת המשוגעת זאת השותפה החמודה שלה לחדר , היא נראתה אובדת עצות.
"את-איתי-בבקתה?"
"כן איזה קליטה מהירה יש לך" גיחכה ברשעות.
נועה שכנראה עדיין לא קלטה שזאת מי שדיברתי אלייה אמרה בחיוך מלא בהתרגשות "יהיה כזה כיף בבקתה שלנו"
ואני רק תהיתי איך אני יעבור בשלום את הלילה הראשון הזה.
"ואפשר לעשות מסיבת לילית בחוף" שיר אמרה בחיוך.
וכולם התלהבו משיר וכל מה שאמרתי להם נשכח מראשם. הם הסתנוורו ממנה ללא ספק.
רק אני , נאנחתי על כסאי וכבר לא הייתי מסוגלת להכניס אוכל לפי מה שלא קורה לעולם.
שיר הסתכלה עליי במבט של ניצחון. כל תשומת ליבם של חבריי היו עליה, אבל לא נפגעתי. הם סך הכל חבר'ה שהכרתי היום.
לקחתי את המגש שלי והתחלתי לצעוד לפינוי. והם אפילו לא שמו לב שהלכתי. הם היו כל כך קשובים למשוגעת הזאת, ומסונוורים מאופייה המתיפייף. ובלי להסתכל אחורה רצתי החוצה.