An Unexpected Summer

פרק שני-נסיעה שלא נגמרה

"תודה" עניתי בחיוך קטן כשתומר שם לי את המזוודה בתא מטען.
"קטן עליי" קרץ לי. אני מתעלמת ועולה להסעה, מתיישבת ליד החלון. שמה אוזניות ובוחרת שיר מהנייד שלי.
אני עוצמת את עיניי, בעדינות מניחה את ראשי על החלון. וקולה של ריהאנה מתנגן באוזני.

אני מרגישה נגיעה קטנה בכתפי. אני פותחת את עיניי בקפיצה. ורואה שזה תומר. אני מוציאה אוזניה אחת מאוזני.
"רצית משהו?" שאלתי בבוטות.
אני יודעת שאני מתנהגת קצת כמו כלבה, אבל ממש לא אכפת לי.
תומר מתעלם מטון דיבורי ושואל "יושבים פה?"
רציתי להגיד ששיושבים, אבל כשהרמתי את עיניי למושבים בהסעה ראיתי שרוב המושבים תפוסים. רגע, מתי הספיק להתמלא כל המושבים.
תומר גם לא חיכה לתשובה והתיישב במושב לידי.
התרחקתי קצת והוא חייך לעצמו. ניסיתי להתרחק יותר. הצטופפתי עד כמה שיכולתי לחלון. תומר רק צחק והתרווח יותר בכיסא. התמלאתי כעס, למה שהוא יקח את כל המקום. אבל התעלמתי ושמתי בחזרה את האוזניות. והסתכלתי לכיוון החלון. בלי ששמתי לב אוזניה אחת נלקחה מאוזניי על ידי תומר והוא שם באוזנו.
"היי" דחפתי אותו בכתף, שעל הדרך שמתי לב שכתפו מאוד שרירית. כך שלא זז.
"מה הבעיה שלך?" התעצבנתי עליו.
"וואיי שיר יפה" תומר מתעלם ממה שאמרתי.
"רגע, אתה שומע ריהאנה?" הייתי קצת מופתעת הוא לא נראה טיפוס של השירים שלה.
"מה את צוחקת עליי?!"וניענע את ראשו לקצב של השיר. והוסיף, "אני מכור לשירים שלה"
"גם אני, רק אף פעם לא הייתי בהופעה שלה"  הרמתי וקיפלתי את רגליי על המושב ועטפתי אותם עם הידיים שלי.
"אני הייתי בכמה" השוויץ.
הרגשתי קנאה בלב. חלום שלי להיות בהופעה שלה. כנראה שהקנאה נטפה מפניי כי תומר אמר "מוזמנת לבוא איתי להופעה הבאה שלה, במקרה יש לי כרטיס מיותר" חייך. התרגשתי בקטע מטורף,  אבל אז קלטתי שרק הכרתי אותו היום. וכרטיס עולה מלא. "אתה לא רציני, רק הכרנו היום" לא האמנתי שאני אומרת את זה.
"ההופעה עוד חודש, עד אז אני בטוח שיצא לנו להכיר" חייך חיוך מושלם.
"הכרטיס בטח עלה-"
אבל תומר קטע אותי, "מי שהייתה אמורה לבוא איתי ביטלה לי" אמר בכאב שהסתיר מיד מהר ולא פירט. תומר המשיך, "ועד כמה שידוע לי אף אחד מהחברים שלי אוהב את ריהאנה"
כנראה האקסית שלו הייתה אמורה לנסוע איתו, ניחשתי. הייתי סקרנית אבל התאפקתי.
"אני.. אחשוב על זה"
זה שיש לו חיוך מושלם, נראה טוב וכרטיס לריהאנה לא אומר שאני אתחבר איתו. לא מחפשת חברים במקום הדפוק הזה. אז התרכזתי במילים של ריהאנה.

"Beautiful like diamonds in the sky"

שרנו ביחד בלי לשים לב.
שנינו התחלנו לצחוק. "אנחנו שרים יפה ביחד" קרץ לי עם חיוך, התגלה לי גומה בלחי שלו שגרמה לי לצמרמורת בלב.
מה קורה לי? למה אני צוחקת איתו? אני צריכה להתעשת. אני פשוט לא רוצה להתחבר כשאני מתכננת לברוח מהמחנה הזה שהוכרחתי ללכת.
הזזתי את המבט שלי ממנו והסתכלתי על ההודעות שלי בנייד ורואה שקיבלתי הודעה מרועי שלי. כמה שאני צריכה אותו עכשיו.
ניסיתי שתומר יבין שאני לא בעניין, אבל כנראה שלא הבין כי המשיך בשיחה.
"מה הממוצע שלך?"
"מה זה עניינך?" התקפתי.
"סתם תוהה לעצמי מה מישהי כ"כ יפה הולכת לבית ספר קיץ של מחוננים על חשבון כל החופשה שלה" קימט את מצחו. והזיז את שיערו שנפל על פרצופו.
משכתי בכתפי ולא עונה.
"גם יפה וגם חכמה" צחק.
ניסיתי חזק לא להסמיק. גילגלתי עיניים.
זה רק גרם לצחוקו של תומר להתגבר.
"אז את מתביישת בזה שאת חננה!" התגרה בי עם קריצה.
"לא, אני פשוט חושבת שזה לא עניינך" כשאני אומרת לכולם את הממוצע שלי, העיניים שלהם נפתחות בחוסר אמון.
"אז את כן מתביישת" המשיך לצחוק כשראה אותי מתעצבנת על זה.
"טוב... חופר 100" פלטתי בטעות, אוף זה פשוט לא נשלט.
תומר הפתיע בניגוד לשאר, הוא לא פער עיניים בחוסר אמון. זה היה חדש. ואפילו מחמיא.
"את רואה שאנחנו דומים יותר משנדמה לך?" התגרה בי.
וואיי עוד לא עבר יום של המחנה המחורבן הזה וכבר יש מישהו שמעצבן אותי.
באמת שהוא נחמד, אבל אני לא בעניין בלהתיידד ולמצוא חברים.
פשוט התעלמתי מתגובתו מנסה להראות שהוא לא הצליח לעצבן אותי.
אני מסיטה את מבטי לחלון ועוצמת את עיניי ולהפתעתי נרדמת מהר.

צילצול מוכר מעיר אותי, אני פותחת את עיניי לאט לאט שיתרגלו לאור, ושמה לב שראשי נשען על כתפו של תומר, שישן לצידי.
הוא היה נראה כזה חמוד כשישן, ציחקקתי לעצמי.
הזזתי את עצמי כדי שאוכל להוציא את הנייד מכיסי, רועי על הצג.
"רועי!!!!!" צרחתי בשמחה, סוף סוף קצת חיוך היום.
אין כמו לשמוע את הקול של החבר הכי טוב שלי.
הצרחה שלי העירה את תומר לגמריי ונראה לי את כל ההסעה.
"וואיי את לא נורמלית" שיפשף את אוזניו בכאב.
התעלמתי ממנו והתרכזתי בשיחה עם רועי.
"דני!" רועי צחק את צחוקו הממכר והמדבק.
"מתי אתה בא להציל אותי?"
"דני זה ארבע שעות נסיעה" התלונן.
"היי בחייך אל תשאיר אותי לבד" עניתי בעלבון.
שיעול נשמע לידי "האמ האמ" תומר משתעל כדי לקבל את תשומת ליבי.
"מה אתה רוצה? " שאלתי בתוקפנות. מה הוא מפריע לי באמצע השיחה עם רועי.
הוא מתעלם מתוקפנותי ואומר ברוגע "הגענו, יורדים עכשיו" הודיע.
"טוב רועי, הגעתי למקום הכי מרתק בעולם" עניתי בציניות.
"אוי דני כבר מתגעגע אלייך" התבכיין. כמעט התמלאתי בדמעות.
"מרשמלו" צעק את הסיסמא שלנו שפירושה: חולה עלייך ותמיד פה" סיסמא שהמצאנו כשהיינו בני 6 כשהיינו כשעשינו מלחמת מרשמלו.
"מרשמלו" עניתי בחזרה וניתקתי.
תומר הסתכל עליי במבט מוזר, אך משכתי בכתפי וירדתי מהאוטובוס לכיוון הבית ספר, מחנה- איך שלא יקראו לזה.

"מה הקטע של המרשמלו?" תומר שאל בסקרנות בזמן שהוציא לי את המזוודה שלמרות שסרבתי. והתחלנו לצעוד לכיוון הבית ספר.
"זה סיסמא סודית שלנו עוד מהילדות, שרק אנחנו יודעים את הפירוש..." עצרתי שניה ובעטתי באבן שניצבה בדרך. גיליתי ששיתפתי יותר מידי.
"אני לא חושבת שזה עניינך"
פה תומר התחיל להתעצבן וחיוכו נעלם.
"וואייי תנחתי! מה הקטע שלך?" עצר כדי לנשום שניה, ומיד המשיך, "אני בא בקטע טוב כדי להכיר אותך ואת לא נותנת, את ממש סגורה. תראי, את אפילו לא מכירה אותי, לא נותנת הזדמנות אלא מתנהגת כמו כלבה סנובית מתנשאת" עיניו האפורות זעמו כשסיים לדבר. והביט בי.
"סיימת? "
"הנה רואה, את לא יכולה להיות שניה רצינית ולהפסיק להיות קרירה וצינית? בקצב הזה תשארי בלי חברים"
אני לא יגיד שזה לא כאב, אבל זה מה שהחלטתי כדי לשרוד כאן. לא להתחבר, להיקשר, אלא לנסות לצאת מכאן.
לא עניתי, וגררתי את המזוודה השחורה הגדולה שלי לכיוון המגורי בנות. ולא מסתכלת לאחור.

אל תדאגו דניאל תתאפס על עצמה, ולא תהייה רעה כל הזמן..
מה אתן חושבות על הפרק?