An Unexpected Summer

פרק שלישי

הרגשתי קצת רע על איך שהתנהגתי לתומר, שבא רק בכוונה טובה. זה לא אשמתו שאני פה. אני באמת צריכה להתחיל להתאפס על עצמי.

נכנסתי לשביל של המגורים, וחיפשתי את שמי על הדלתות.
הבקתות מבחוץ נראו מדהימות, הם התמקמו על חוף הים.
יכלתי לשמוע את הגלים נעים, זה ממכר.

מצאתי את שמי על הבקתה הרביעית בשורה.
ראיתי בשלט עוד ארבע שמות, אף שם לא היה לי מוכר. פתחתי את הדלת, הדירה הייתה שקטה. הגעתי ראשונה. בחנתי את הדירה, היו בה שני חדרים. " כאן גרות בכיף דניאל ונטע" היה כתוב על הדלת של החדר הימני. ממש כיף, גלגלתי עיניים ביאוש. שמחתי שהגעתי ראשונה כי ככה יכולתי לבחור את המיטה הכי טובה. בחרתי את המיטה ליד החלון שנטה לכיוון הים. היה משם נוף מדהים שהרגיע אותי ברגע שהסתכלתי.

התחלתי להוציא את בגדי שלא יתקמטו ולתלות אותם בארון.
בזמו שתליתי את החולצה האדומה והאהובה עליי, שמעתי צעדים מתקרבים, הדלת נפתחת ונערה עם עיניי דבש מסתכלות עליי.
"את בטח דניאל" חייכה אלי והושיטה את ידה.
"ואת בטח נטע" עניתי ולחצתי את ידה המושטת.
"אז מה את חושבת על מחנה נפטון?" שאלה בהתעניינות. והניחה את המזוודה שלה על המיטה.
"שהיו בוחרים כוכב לכת אחר" עניתי בציניות.
והתחלנו להתפקע מצחוק. אולי לא יהיה כזה נורא פה אחרי הכל.
"אז דניאל, יש לך אחים?"
"כן אח אחד, לירון, גדול ממני בשנה" אמרתי בחמימות כשציינתי את שמו. אני מתגעגעת אליו.
"אתם חברים טובים? " ניחשה.
"כן מאוד"
נטע סיפרה לי שהיא באה ממשפחה גדולה של שישה ילדים ושהיא השניה במשפחה. וואוו התפעלתי, זה בטח ממש קשה. למרות שתמיד הייתי רוצה משפחה גדולה ורועשת. אבל היא שראתה את המבט שלי אמרה שזה לפעמים מתסכל כי אין כ"כ פרטיות, ותשומת לב.
סיפרתי לה גם על המשפחה שלי, שההורים שלי עובדים קשה וטסים הרבה מטעם העבודה, ושלירון בפנימייה צבאית. ככה שרוב הזמן הייתי לבד או עם רועי.
נקשרנו ונפתחנו ממש מהר. אני באמת צריכה לתת הזדמנות למקום הזה.
סיימנו לקפל הכל, ולארגן את המיטות שלנו.
"הייי בואי נלך לחדר השני"
הנהנתי בהסכמה.
פתחנו את הדלת של החדר השני, וראינו ילדה שחומת עור עם שיער חום מושלם יושבת על מיטתה.
"הייי אני נטע" הצביעה על עצמה, "וזאת דניאל" הצביעה עלי.
"אני שרון" אמרה.
סובבתי את מבטי לחדר וראיתי שהמיטות האחרות ריקות. שרון הסתכלה אליי וכמו קראה את מחשבותיי אמרה, "שיר ושני עדיין לא הגיעו"
"אז בואי תהיי איתנו" אמרה נטע ומשכה את שרון לחדר שלנו.

"שלום כולם, זאת מירה ואני המנהלת של המחנה. מקווה שכולם התמקמו בצורה טובה ומוכנים לתכנית הגדולה שמצפה לנו" אמרה בהתלהבות במיקרופון.
אוי הנה זה מגיע.
"כולם לצאת לרחבה הגדולה, שנמצאת במרכז בין ההמגורי הבנות לבין המגורי בנים, דברי פתיחה, היכרות עם החברים והמדריכים, וחילוק לכיתות, שם ניפגש כל בוקר."

שרון, נטע ואני התחלנו לצעוד לרחבה.
"וואי אני ממש מתרגשת" נטע חיבקה אותנו.
רואים. חשבתי לעצמי.
"אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני ממש לא בקטע להיות פה" אמרתי.
"למה לא?" שאלו שתיהן לא מבינות.
"אני פה בלי רצוני, הייתי רוצה לבלות את החופש עם חברים שלי ולא פה במחנה של חנונים חסרי חיים"
קצת נעלבו.
"אנחנו לא חסרי חיים-"
קטעתי את שרון. "אז למה אתם פה?"
"כדי להיות עם נוער שדומה לנו, אני בטוחה שאת גם מרגישה שונה בין כל החברים שלך. פה לא יסתכלו מוזר על זה שאנחנו גאונים ונוכל ללמוד דברים לרמה שלנו" שרון האדימה קצת.
"פה נוכל להיות אנחנו ולא החנונים המוזרים שרק צוחקים עליינו מבחוץ" אמרה
"וכנראה שאת אחת מהם" הוסיפה בבאסה.
לא עניתי. אני לא אחת מהם.
נטע הוסיפה, "חבל שאת ככה מכחישה. את כמונו! " אמרה באכזבה.

הגענו לרחבה, ובלי שרציתי עיניי חיפשו את תומר. הוא ישב עם בת ממש יפה, ודיברו ביניהם. חשתי קצת קנאה. למרות שלא היה בינינו כלום וגם מה שכן היה, הרסתי הכל.
הסטתי את מבטי במהירות והתיישבתי ליד נטע ושרון.
מירה שנראתה בסביבות ה30 לחייה, נראיתה צעירה ומגניבה. לקחה את המיקרופון והתחילה לדבר "שלום לכולם! ברוכים הבאים למחנה נפטון"
מחיאות כפיים וקולות של התלהבות נשמעו ברקע.
"נחלק אתכם לשני קבוצות." חייכה, "עכשיו נציג בפניכם את שני המדריכים שלנו.
קבלו את סער ונדב"
נכנסו שני מדריכים שנראו בגיל 20. והציגו את עצמם.
"אני סער ואני מדריך את הקבוצה "נגה" אמר המדריך מתולתל שהיה גבוה ושרירי.
"אני נדב ומדריך של אורנוס" אמר מדריך עם שיער שחור ועיניים ירוקות.
המדריכים התחילו להקריא את השמות שלנו.
אני קיוויתי שאני יהיה עם נטע ושרון. לפחות שיהיה פנים מוכרות.
"אני מקווה שנהייה ביחד" לחשה לי נטע בתקווה כאילו קראה את מחשבותיי.

"ליאור לנגה..."

"דנה לאורנוס.."

"שון לנגה.."

בחנתי אותם כשהלכו לקבוצה שלהם, חלקם נראו מרוצים וחלקם מבואסים.

"תומר לאורנוס.."

הרמתי את מבטי לתומר שצעד לכיוון של קבוצת אורנוס. קיוויתי שאני לא אהיה איתו בקבוצה.
מבטינו נפגשו, והרגשתי שמשהו זז לי בלב. צבע עיניו הפנטו אותי, רב עוצמה. ולא יכלתי להסיט את מבטי ממנו. כנראה שגם הוא.

"שרון לנגה..."

"מקווה שאני אהיה איתכן" אמרה לפני שצעדה לקבוצה שלה.

"דניאל לאורנוס..."

לא! אין מצב זה לא קורה לי. אני לא ישרוד את זה בחיים. לא רוצה לראות את הפרצוף המעצבן של תומר כל יום איתי בקבוצה.
נטע חיבקה אותי ולחשה שהיא מקווה שנהייה ביחד.
כשהתחלתי לצעוד לקבוצה שלי, ראיתי את שרון מתבאסת שם בקבוצה שלה.
תומר התקרב אליי, לקחתי צעד לאחור.
ניסה עוד צעד, והפעם לא זזתי.
שנינו לא דיברנו.
רציתי להתנצל, אבל לא ידעתי איך.

"יוני לנגה.."

"יואל לאורנוס.."

"ענבל לנגה.."

"נטע לאורנוס.. "

"אני ממש מצ- " התחלתי להגיד לתומר אבל נקטעתי על ידי נטע.

שרצה לכיווני והתחבקנו בשמחה.

תומר היה בשוק. אבל מבטו מיד התחלף בשעשוע וניסה להחניק את צחוקו.
"דניאל, וואוו" ראיתי שכעסו מקודם ירד.

נטע הסתכלה עליינו במבט מבולבל.
"אתם מכירים?"