"ושלא תעזי לצאת מכאן!" אמי צעקה וטרקה את דלת חדרי.
שוב הוויכוח הקבוע שלנו, שוב היא מנסה להכריח אותי לאכול, שוב אני מסרבת לכל הצעה ותוקפת אותה, שוב היא מתעצבנת ופניה שתמיד מחייכות הופכות לכועסות, שוב היא צועקת עלי כמה שאני אגואיסטית ולא אכפת לי ממנה, שוב אני אומרת שהיא לא מבינה, שוב הריב נגמר בריתוק.
התיישבתי על מיטתי הקטנה שנמצאת בפינת החדר שלי, ממש מול הארון החום הקטן, התחלתי לבכות.
אני רק רוצה להיות נורמלית, אני רק רוצה לשבור את החומות ולא לפחד להיפגע, אני רק רוצה לשכוח מכל מה שקרה.
"זה מאחורייך. זה מאחורייך. זה מאחורייך."
קול קטן ושקט אמר בתוך כל הבלגאן שהתחולל בראשי, אני חייבת לזכור שכל זה מאחורי, שטיפלתי בעצמי, שטיפלו בי, שאני בסדר עכשיו.
נשכבתי על המיטה באנחה קלה, מזיזה קבוצת שיער קטנה שנפלה על פני, ובוהה בתקרה.
**
"לפעמים, כשהעיניים בוכות, הידיים בוכות איתן, בוכות דמעות של דם."
כתבתי במחברתי הקטנה בעט אדום, ומסביב ציירתי סכינים, וכדורים, וילדה תלויה.
"היי זונה!" נשמעה צעקה לעברי. התעלמתי והמשכתי לצייר.
"קראתי לך." נעמד לידי נער גובה ודי מלא, שיערו החום נמשך לאחור בעזרת ג'ל ועיניו השחורות הביטו בציורי.
"אוקיי ו?" גלגלתי את עיניי.
"ואת תעני לי כשאני קורא לך, אני ברור כלבה?" הוא החזיק בפני והביט עמוק אל תוך עיני.
לא עניתי לו. הייתי משותקת.
"הוא רק רוצה שתישברי, הוא רק רוצה שתישברי, הוא רק רוצה ש.." הקול בראשי ניסה ניסיון כושל להרגיע אותי, אך לפני שהספיק הסכר נפרץ ונהר של דמעות זרם מעיני.
"אוי, לזונה קשה וכואב? מה קרה הסקס של אתמול לא היה מספיק טוב?" הוא אמר בזלזול והפיל אותי אל הרצפה.
לפני שהספקתי לשים לב מה קרה מסביבי היו כעשרים בנים, שכולם רצו לפגוע בי.
החומות נשברו.
