השעון המעורר צילצל. פקחתי את עיני. השעה כבר הייתה מאוחרת. נאנחתי וגררתי את עצמי מהמיטה. התארגנתי; בגדים שחור, עיפרון שחור, לק שחור, אודם שחור, הכל כרגיל.
הלכתי ברגל לבית הספר ונכנסתי לכיתה.
"היי זנזונת!" אחד הבנים קרא לי. הוא לא ישכח את זה לעולם כנראה. התעלמתי ממנו והוצאתי את מחברת הציורים שלי.
"מה את מציירת שם? את הגבר של אתמול בלילה?" קולו נשמע שוב, ואחריו צחוק.
'הוא מחוץ לחומות שלך. זה מחוץ לחומות שלך.' הזכרתי לעצמי.
**
זה נורא קצר כי אני במחסום כתיבה ואין לי איך להמשיך. נתמודד.
