"תפסיקו עם זה." הסתובבתי לילדים שזרקו עלי ניירות במשך כחצי שעה.
"או שמה?" אחד מהם ענה וזרק עוד נייר.
"פשוט תפסיקו." אמרתי והסתובבתי חזרה.
"כדאי שתראי את זה" הילדה שיושבת לפני אמרה, והושיטה לי דף מקומט.
בהיתי בדף כמה דקות וניסיתי שלא לבכות. היו שם ציורים שלי, שלי עירומה, נכתבו שם קללות ובדיחות על חשבוני. התאפסתי על עצמי וקרעתי את הדף למיליוני חתיכות קטנות.
"הי, את בסדר?" שמעתי את קולה של הילדה ההיא מאחורי.
"למה שלא אהיה בסדר?" שאלתי באדישות הקבועה.
"בגלל הדף.. וכל זה.." היא אמרה במבוכה.
"הו. אני בסדר." שיקרתי, כרגיל.
"אני לא מאמינה לך."
"שיט."
"ספרי לי את האמת, מה את מרגישה?"
****
נפלתי על מטתי באנחה קלה.
הילדה הזו, קיילי קוראים לה מסתבר, דווקא חמודה ממש. היא היחידה שאגפת לה באמת, שרואה שזו רק מסיכה.
'מטומטמת, היא רק מנסה לחדור לחומות שלך ולהכאיב לך כמו כולם!' הקול נשמע שוב בראשי.
'היא שונה. היא אחרת.' עניתי לעצמי.
במשך חצי שעה ניהלתי דיון עם עצמי והחלטתי לתת לה הזדמנות.
****
השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר כשהתעוררתי מתנשפת.
זה שוב קרה, הסיוטים האלה, הם חזרו.
**
זה קצת קצת גרוע
