כובע אחד אפור

שפוטה שלה

נו באמת...
אמרתי וקמתי מהמיטה. הסתכלתי במראה ולעיני נגלת ילדה רזה וקצת חיוורת, בעלת שיער שחור ארוך וחלק. אני מכוערת, חשבתי ועיקמתי את פרצופי. נשמע צלצול מהטלפון בית שהיה לידי. הרמתי ועניתי בלת רצון. "נו?! רדי למטה, ארוחת הבוקר לא תכין את עצמה!" נשמעה צרחה מהקו השני. עיקמתי את פרצופי. השיחה נגמרה. ירדתי למטה למטבח, וריתי, את הבלונדינית השנואה בחיי, נועה. היא טופפה באצבעותיה על השולחן. "כמה זמן?!" "מה תרצי מלכתי..." נאנחתי. היא התעקשה שיקראו לה מלכה. "3 פנקייקים עם סירופ ותותים!" היא צעקה. "שמנה..." פלטתי וברחתי אל המטבח.
אני שפית מעולה. אני יודעת להכין כל ארוחה (בגלל זה לנועה אין שפית מיוחדת), ולעצב אותה מעולה על הצלחת...
הגשתי לה את הפנקייק ועליתי להתלבש, תוך כדי שאני שומעת את נועה רוטנת על משהו לא טוב בארוחה.
הגעתי לארון. ג'ינס וחולצה קצרה. היתה ה'מוטו' שלי.
למה הסכמתי שהם יאמצו אותי, חשבתי.
הם לא רצו עוד ילדה למשפחה חמה ואוהבת. הם רצו משרתת לעולם קר ומוזנח.
ירדתי מוכנה לביה"ס וחיכיתי לה ליד הדלת. לאחר חצי שעה מייגעת היא ירדה עם שמלה ורודה שמלטפת את הריצפה עם חגורה שחורה והמון, אבל המון איפור! "יאללה, נסענו!" ודחפתי אותה החוצה. יצאנו החוצ והלכנו ברחוב בסבבה, כשהיא מקדימה כמובן...
ואז ראינו מישהו.
★★★★★★
מותח...
אהבתם? הבנתם את מי הן פגשו?
תכתבו בתגובות↓
ועוד משהו. הספר מתבס על שמות של אנשים אמיתיים. רוצה להוסיף את שמך?
כתוב למטה! ↓