כובע אחד אפור

הסיפור על מכה כואבת, ילדה כועסת ומורה להסטוריה

ירין עדיין היה בהלם ממה שקרה לפני רגע, וגם אני.

מה פתאום אני סותרת לאנשים?! מה אני, כמוהו?

בלית ברירה סגתי על עקבותי והלכתי מהר-רצתי לעבר הכיתה שלי, ח3. וכמובן, שלי יש הרבה מזל, כן? השיעור ש -איחרתי- אליו היה שיעור היסטוריה. נכנסתי כיתה במהירות והתיישבתי במקומי, כשאחריה נכנסים ירין עם יד המונחת על לחיו הכואבת, וחבורתו ההמומים מהמקרה, ולבסוף גם עומר, עם חיוך מרוח על הפרצוף.

זה היה המורה השנוא עליי, דקל לוין. לא רק שנוא עליי, אלא על כל התלמידים בכיתה.

"בוא נשמע למה איחרת? " הוא שאל בערמומיות.
"הכאבתי למישהו" מילמלתי.

"אני לא חושב שלהרביץ לילדים זה תירוץ נכון, זוהר. גשו את וירין למנהלת. אה, ובקשר להערכת זמן הגשת העבודה על היוונים והאוליפיאדה, אני מבטל את האישור. תלמדי לא לאחר לשיעורים שלי."

הוא סיים לדבר וגיחך ברשעות. "נו," הוא צחקק. "המנהלת לא תחכה לכם!" הוא הוביל אותנו אל מחוץ לכיתה וטרק את הדלת אחריו.

ירין הבין שהוא עומד קרוב מדי אלי ולכן הוא נסוג כמה צעדים אחורה.

"אה, אם את לא רוצה ששששש- למנהל ... לא-לא חייבים-" ירין פלט. לא דיברתי איתו. רק סובבתי אליו את גבי והלכתי לספסל, שמן סתם יהיה פנוי.
ואז קלטתי שירין הולך אחרי
הסתובבתי אליו בכעס ואמרתי:"אולי תפסיק לעקוב אחרי !!"
ואז קרה הדבר הלא צפוי. הוא חייך.
תוך כמה שניות הייתי לפוטה ביד של ירין, כשידו השנייה מחזיקה את פי, שלא אצרח.

ואז...
ראיתי שחור.