ארבעת השומרים

פרק 19

ארבעת השומרים פרק 19: אופטימיות

הבוקר הפציע, ג'וש התעורר לקול ציוץ הציפורים השמחות, השמש נעמדה לה בקו האופק, בתחילת זריחתה. הדשא היה רטוב ולח מעט. הוא הזדקף על צלעותיו שלפתע שם לב שמרי שוכבת ממש לידו, מחייכת. היא עדיין ישנה אך הדבר לא מנע ממנה לחייך בשמחה.
שיערותיו של ג'וש התבלגנו מעט ועיניו הכחולות הביטו בה. כשהוא היה איתה זה היה שונה מכל בת אחרת, ליבו האיץ פי מאתיים מכל נערה שאיתה היה בזוגיות. רק מהמבט עליה חיוך קל עלה על שפתיו.
הוא קם בזהירות, מנסה שלא להעיר אותה. הוא הוציא מתיקו השחור הקטן חולצת טי שחורה דיי גדולה. הוא פשט את חולצתו ממנו והחליף במקום זאת לחולצה. הוא הביט בשלושה בעוד שהוא מוריד את מכנסי הג'ינס ומחליף אותם במהירות במכנסי ג'ינס שחורים כהים.
דיוויד שכב על המיטה בעייפות, הוא כבר לא עטה על עצמו משקפיים והדבר דווקא דיי החמיא לו, שיערותיו החומות התפזרו מעט על האדמה וידיו שימשו לו כמעין כרית. לוק לא היה שם, הוא הביט סביב בעוד שהוא מרים את הרוכסן של מכנסיו ומכניס את הכפתור לחור המותאם לו, הוא סרך את נעליו שהיו מלאות כבר באבק ובמעט בוץ שהתייבש.
לפתע כמה חולות נפלו על עיניו של ג'וש, הוא מיד שפשף את עיניו עם ידיו והביט למעלה, יוצר לעצמו מעין מצחייה בכדי שלא יעופו חולות לעיניו. לוק ישב שם, מביט בעיירה.
"בוקר טוב!" אמר בניסיון שלא להעיר את דיוויד ומרי, הוא התרכז והפעיל את כוחות הרונה שלו, גופו התעטף בהילה זהובה וג'וש זינק קדימה. בגלל כוחותיו המוגברים הוא הגיע אל הענף העבה עליו לוק ישב. הוא התיישב על ידו והביט בעיירה, ההילה התנדפה לגמרי.
המון מבנים יפים שהיו בעבר נהרסו ונחרבו, ילדים והורים שהיו פעם שמחים להם כעת התהלכו כמו מריונטות בעיירה וקרייג שולט עליהם ממצוק שאותו ג'וש ולוק יוכלו לראות מהגובה של העץ.
"העיירה שלנו. הוא החריב אותה לגמרי, ג'וש." אמר לוק בצער, "בשביל שער."
"אני יודע, אני שונא את קרייג כל כך." הגיב, "זה גורם לך להעריך עכשיו את העיירה שלך, שנייה לפני שהיא נהרסת." הוסיף ותלש עלה ירקרק וקטן מהענפים הדקים שהיו על ידם.
"כן.." אמר לוק ונאנח, "אנחנו מסוגלים באמת לנצח אותו?" שאל,
"אני, אה, מה זאת אומרת?" ג'וש התבלבל מעט,
"אנחנו חדשים לגמרי בעניין היצורים האלו, אנחנו מסוגלים לנצח זאב שחי כנראה יותר ממה שההורים של ההורים שלנו היו חיים?" הסביר לוק את עצמו טוב יותר,
"אני לא יודע מה להגיד לך, לוק. אני פשוט מניח שנצליח." ג'וש היה אופטימי ועכשיו הדבר העסיק אותו. "נקווה שג'ייס יגיע לעיירה ויעזור לנו לחסל את קרייג לפני שהוא יחסל אותנו."
"אתה צודק. אופטימיות זה דבר חשוב." אמר לוק, ג'וש הרים את גבותיו בהפתעה. הוא לא היה בטוח שלוק יידע להגיד מילים כאלו גבוהות, בהשוואה ללוק, הבריון של בית הספר.
"ומה נעשה עם דיוויד? הוא יפעיל את הכוחות שלו בקרב ואז הוא יאבד שליטה כמו שקרה לו אז בכפר הגמדים?" לוק היה נראה מוטרד מאוד מהקרב שהולך להתרחש, ציפורניו היו כסוסות במקצת ושקיות שינה כהים הופיעו מתחת לעיניו. "ואיך נצליח להחזיר את כל האנשים המשועבדים של קרייג?"
"לוק." ג'וש אמר בקול רגוע, "אתה מוטרד יותר מדיי מהקרב." אמר והניח את כף ידו על כתפו, "לך לישון, תתעורר עוד מעט והכול יהיה בסדר."
"אני –" אמר לוק ופיהוק עצר את דיבורו, "לילה טוב." אמר וזינק מן העץ, בצניחה קלה הוא הגיע לקרקע ושכב על יד גזע העץ הוא עצם את עיניו והלך לישון.
ג'וש הביט בשמש העולה וחשב על דברי לוק רובם היו נכונים, רוב חששותיו נהפכו להיות החששות של ג'וש.
הוא לקח נשימה ועצר את מחשבותיו שרצו בראשו,
"אנחנו מסוגלים לעצור אותו. אנחנו נעצור את קרייג מלמצוא את השער ונחסל אותו."



a