אוקטובר

אוקטובר 4

4

סוף העולם הגיע בשבת בעשר בבוקר. שום דבר לא רמז לי שהוא מגיע. בוקר פברואר קריר, שמש מבצבצת מבעד לעננים ואבא מזהיר אותי שירד גשם בלילה והכבישים רטובים. עליתי על האופנוע בתחושה טובה, התרמיל הגדול על כתפי עם כל ספרי המתמטיקה, וחשבתי איך לספר לה על המסיבה אתמול בלילה, שאליה היא לא הגיעה.
אימא שלה פתחה לי, בחלוק וכפכפים, עם הטלפון ביד אחת וכוסית קוניאק ביד השנייה, חייכה והלכה למטבח. הצצתי למטבח, יסמין לא ישבה שם, אז צעדתי לחדר שלה.
אני זוכר את הפסיעות הללו. את מראה הים שנשקף דרך החלון הגדול בסלון. ריח הקפה שנישא באוויר. אביה שישב בכורסא עמוקה, שקוע בעיתוני השבת ולא שם לב אלי. הרדיו שהיה מכוון על תחנת קול המוזיקה. אחיה הקטן ששיחק בקוביות בפינת הסלון והתבונן בי. חייכתי אליו, והרגשתי כמו בבית.
דלת חדרה הייתה סגורה. הקשתי קלות, המתנתי כמה שניות וכשלא קמה שום זעקה, פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
המראה צרוב לי ברשתית מאז ועד היום. שלושה חודשים שכבתי בחדר בחושך וניסיתי להיפטר ממנו. עישנתי ושתיתי ודפקתי את המוח, אבל שום דבר לא עזר. עד היום, כשאני רואה בעיני רוחי את מה שראיתי אז, שרירי הבטן מתקשים, הנשימה מואצת וגוש ענק מתחיל לחסום את הקיבה.
יסמין שכבה במיטה, מושכת את השמיכה מעלה כדי לכסות את מערומיה, כתפיה השזופות העדינות מציצות החוצה, מסתירה משהו מתחת לשמיכה.
"למה לא דפקת בדלת?" היא כעסה והגוש הגדול זז מתחת לשמיכת הפוך.
הבטתי בהם ארוכות. לא מבין מה אני רואה.
יסמין השתעלה.
"אבל קבענו," מלמלתי, "קבענו ללמוד היום. אז באתי."
"אתה יכול לחכות רגע בחוץ? במטבח," היא התחננה, "אני אשים עלי משהו ונלמד במטבח. בסדר?"
העפתי בה עוד מבט עיוור ויצאתי החוצה, סוגר את הדלת מאחורי.
הלכתי למטבח. אימא שלה ישבה שם עם הקוניאק שלה, עדיין מדברת בטלפון.
"קפה?" היא שאלה והצביעה על הפרקולטור.
"אני אכין. תודה." אמרתי, אוטומטית לגמרי ופניתי אל השיש.
עמדתי ומזגתי קפה לתוך ספל, ורק כשחיפשתי את הסוכר הבנתי סוף סוף.
"יוני, עצור! לאן אתה הולך?" שמעתי את הכלבה צועקת מאחורי, אבל כבר סגרתי את דלת הכניסה מאחורי. התרמיל הכבד נשמט ונגרר על הרצפה. חבשתי את הקסדה האדומה הגדולה על ראשי וירדתי במעלית. זקנה כפופה הביטה בי בחשש ונדחקה אל המראה.
נסעתי.