אוקטובר

אוקטובר 1

1

אני נשבע לכם שהרגשתי את זה. משב רוח קריר שחלף פתאום ברחוב, הזיז כמה עיתונים וחיפש כמה עלים יבשים לרשרש בהם. אולי זה היה סתם משהו בדמיוני, אולי מרוב שאני מצפה לו, הרגשתי משהו שלא היה ממש שם, שעדיין לא הגיע.
חנן עוזב עוד שבוע, ועדיין אין לי מישהי שתחליף אותו. כן. מישהי. החלטתי. אני רוצה רק בחורה, עדיף סטודנטית. שמתי מודעה בגילמן. מישהי שיש סיכוי שיהיה בינינו משהו, ואם לא איתה, אולי עם מישהי מהחברות שלה.
עם חנן היה בסדר, אפילו בסדר גמור, אבל אני חייב לעשות משהו עם היובש הזה, חייב להתחיל להזיז את התחת. האמת, די שמחתי שחנן הודיע לי שנגמר לו הכסף והוא חוזר להורים. זה פתח לי כמה אופציות.
אין לי עם מי ללכת לחתונה של יסמין. כלומר, אני יכול להגיע לבד, יהיו שם כל החברה, אני לא אשאר לבד, אבל חנן כבר הודיע לי שהוא מגיע עם הפוסטמה החדשה שלו, מבת ים, זו שצלצלה בשתיים בלילה לברר אם הוא באמת נשאר בבית, כמו שהוא אמר לה. כן, הוא היה בבית. מזיין את המכוערת מיפו, זו שצורחת חזק. הייתי חייב לסגור את הדלת חזק ולהגביר את המוזיקה ולהגיד למכשפה מבת ים שכן, הוא בבית, באמת לא מרגיש טוב, כמו שהוא אמר לך, ונדמה לי שיש לו חום והוא ישן. קדחת!
בבוקר סיפרתי לו שהייתי צריך לחפות עליו. הוא לא התרגש. הוציא מהמקרר את היוגורט שקניתי ושמתי במדף שלי, ושאל את הצורחת אם בא לה. בטח שבא לה. אכלה את היוגורט שלי ועוד גמרה חצי מהדיאט קולה, שאני קונה רק בגלל שחנן לא סובל את זה.
עכשיו יש פה מצעד של בחורות שבאות לראות את הדירה ויש ריח של שינוי באוויר. עוד מעט תתחיל שנת לימודים חדשה, שנה אחרונה של כולנו, ואחרי זה נתחיל לעבוד ואולי סוף סוף נעשה כמה גרושים ונתחיל לחיות כמו בני אדם.
פתחתי את החלון. בקושי. מאז שנכנסנו לגור פה לא חשבתי שאני צריך לפתוח את החלון הישן הזה, ופתאום נועה ביקשה לראות אותו פתוח. היא כבר החמישית היום, ואני מרגיש שלאט לאט אני משתפר.
עם הראשונה לא ידעתי מה לעשות. היא התיישבה מולי והתחילה לשאול שאלות. כמה השכירות? כמה הארנונה? כמה יוצא חשמל בערך? יש דוד שמש? יש מכונת כביסה? עשיתם ריסוס? טוב. מה אתה רוצה לדעת עלי?
מה אני רוצה לדעת עליך? אם יש לך חברות יפות, זה מה שאני רוצה לדעת. אבל את זה לא אמרתי.
גמגמתי. שאלתי אותה איזה מוזיקה היא שומעת, והתחלנו לדבר על להקות רוק. היא הייתה נחמדה למדי. היה פוטנציאל. אמרה שהדירה נראית לה מאוד אבל היא צריכה לראות עוד כמה מקומות והשאירה לי מספר טלפון. חשבתי שאולי גיליתי שיטה מקורית להשיג מספרי טלפון מבחורות.
השנייה הייתה מכה. מרגע שנכנסה לא ישבה לרגע. עברה בחדרים, עשתה פרצוף, שאלה כמה שאלות ועזבה. לא הפסד גדול בכלל. השלישית הייתה בלונדית צמוקה, שרופה בכתפיים ועם הרבה ג'ינג'ים על הפרצוף. לא היה לה מושג מה לשאול, אז עזרתי לה. סיפרתי לה כמה חדרים יש, על הדוד שמש, על המקרר הישן שלא ממש נסגר והוא אלוף בייצור קרחונים, כמה הארנונה וכל השאר. בסוף שאלתי אותה על מוזיקה, וששמעתי שהיא בקטע של מזרחית אמרתי לה שאני חושב שזה לא יעבוד.
היא לא קמה והמשיכה לבהות בי במבט סתום. שאלתי אותה אם יש לה חבר. אמרה שיש. אמרתי "טוב, תשאירי מספר טלפון ואני אחזור אליך." היא התבוננה בי במבט עצוב וכמעט הצעתי לה את החדר, אבל ברגע האחרון התגברתי.
הרביעית הייתה זקנה. בת שלושים ושלוש. היא דווקא נדלקה על הדירה ולא התרגשה במיוחד מהקיר השרוף בחדר שלה, שם נשרפה הטלוויזיה של חנן באמצע משחק של מכבי. היא אמרה שהיא מסדרת את זה צ'יק צ'אק, ושאין לה בעיה עם השכר דירה. "מתי אני יכולה להיכנס?" היא שאלה, מזועזעת, בעודה בוחנת את השירותים.
נבהלתי. אמרתי לה שיש המון מועמדות ושאני אחזור אליה. האמת - כבר דמיינתי איך אנחנו גרים ביחד. היה קצת מבאס.
ואז באה החמישית.
נועה, החמישית, דפקה בדלת בנימוס, ואני פתחתי בזעף. קצת נמאס לי מכל הפקאצות שבאות בטענות לדירה שלי, ומיד נרגעתי. או יותר נכון, נבהלתי. בחורה יפה. עדינה. שיער חום ארוך, גובה ממוצע. משקפי שמש גדולים. חיוך בוטח.
היא הסתובבה מעט בדירה ואני אחריה, פולט את אותן שטויות רגילות, מתנצל על הקיר השחור ומיד מבטיח שביחד נוכל לסייד, שזה יראה כמו חדש, שיש לי ניסיון בזה. היא הסתובבה וחייכה אלי. היא נראתה כמו מישהי שרגילה לכך שבחורים יעבדו ויסיידו עבורה הכל. זה קצת הרגיז אותי, אבל ככה זה עם בחורות יפות.
פתחתי עבורה את החלון התקוע, והרגשתי קצת גברי יותר. סיפרתי לה משהו מצחיק על המדפים במקרר, ואיך אני וחנן רבנו על האוכל. שיט. למה אני מספר לה דברים כאלו? היא עוד תחשוב שאני קמצן.
"אני רוצה את החדר," היא אמרה והתיישבה מולי על הספה בסלון, ממתינה.
שאלתי את השאלה החשוב מכל. "איזה מוזיקה את שומעת?"
היינו באותו ראש. למעשה, אני כבר איבדתי את הראש.
לא רציתי שהיא תלך. מצידי, שתעבור לגור כבר עכשיו, אפילו שחנן עוד לא סיים להוציא את כל החפצים שלו.
"תשמעי," אמרתי לה כשהיא הייתה כבר בדלת, "יש איזו מסיבה ביום שישי בערב, צריכה להיות מסיבה ממש טובה." לא אמרתי כלום על כך שזו בעצם חתונה. "אולי תרצי לבוא איתי?" הבטתי בה ושכחתי לנשום.
היא התבוננה בי לרגע, אומדת אותי. זהו. אין סיכוי. אני לא בליגה שלה.
"או.קי," היא אמרה, "נשמע נחמד. תתקשר אלי."