Future

פרק 8

פקחתי את עיני בזהירות מתמתחת על המיטה הגדולה שהועברה לבקשת האדון שלי לאיזור אליו מגיעות קרני השמש הראשונות-  על יד החלון- כך שיכולתי לקום עם הזריחה.
בתחילה, כשרק גילה על מנהגי החדש לישון על הרצפה, רק הניד בראשו כמו אומר 'משוגעת' ומיד בערב כשחזרתי לחדרי, ראיתי כי מיטתי הועברה ממקומה.
עברו שלושה ימים מיום הגעתנו לאחוזה, ועדיין לא הבנתי מה מטרת ביקורנו, ונראה כי כמוני גם אדוני שמלבד בילוי זמן מתמשך באורווה בין אם איתי או בלעדי כמעט ולא עשה דבר.
במפתיע הכרתי גם אנשים חדשים, למדתי את סודות האחוזה ונדמה שמאז ומתמיד שהיתי כאן. לא אשקר. היה לי טוב יותר בבית מארחנו מאשר באחוזה של אדוני. האנשים היו חביבים יותר ולא ראו בי מושא לקנאה, הימים כאן חמימים יותר לעומת ימי הכפור באזורנו- הכל קל יותר.

לאחר התארגנות קלה פניתי לחדרו של אדוני לעזו לו בהכנות הבוקר. לא יכולתי לומר כי קם על הצד המחוייך שלו היום, כיוון שרטינותיו נמשכו לכל אורך התארגנותו. התעלמתי. משתדלת לא לקחת את הערותיו הבוטות אישית ומבינה כי קם על הצד השלילי שלו הבוקר.
עוד לפני שסיים להתלבש שילח אותי לדרכי במבט נרגן ממלמל בשקט על 'משרתות קטנות וחסרות תועלת'.
הבנתי כי אין טעם לשכנע אותו שאשאר ולכן יצאתי החוצה פונה לכיוון המטבח שם כבר הספקתי להכיר את הטבח.
הפתעה הציפה אותי כאשר במקום הטבח השמנמן שהיה מגיש לי את הארוחות, רכן אחד מאדוני הבית עם גבו אלי לכיוון אחד הארונות כאשר איש משאר אנשי הבית לא נראה באיזור.

התקדמתי בזהירות אך כשהסתובב במפתיע ניתרתי לאחור בבהלה "ס-סליחה אדוני אני מתנצלת א-אני ב-באתי" התחלתי לגמגם בפראות. מעולם לא קרה לי מצב כזה שדיברתי כך.
מבטו המשונה ננעץ במבטי ומיד גרם לי להשתתק, לקחת נשימה עמוקה ולנסות שוב "סליחה אדוני באתי לכאן כיוון שהאדון שלי שלח אותי" דיברתי עם מבטי מופנה לרצפה.
כאשר לא ענה, העזתי להרים את מבטי ולהסתכל בחוצפה בעיניו הבוחנות.
רק לאחר רגעים ארוכים כשהבין מה קורה הוא התנער ממקומו "זה בסדר. אין לך שום סיבה להתנצל. לא עשית שום דבר שלא כשורה. באת לאכול אני מניח?"
הנהנתי באיטיות מנסה להבין את כוונתו הנסתרת בדבריו
האדון משך בכתפיו "האמת שזו בדיוק הסיבה שגם אני אני כאן. אבל כמו שאת רואה-" הוא היווה בידיו אל עבר המטבח השומם "אף אחד מהעובדים לא נמצא כאן" הוא משך בכתפיו בתבוסה "אני חושב שאין לנו ברירה אלא לאכול בחדר אוכל הגדול יחד עם כולם" נימה של תבוסתנות נשמעה בקולו. רק עתה הבנתי מדוע פניו היו לי כל כך מוכרות
"פגשתי אותך במדרגות" מלמלתי לעצמי בשקט.
האדון לא שמע אותי.
"את באה?" לא שמתי לב כי האדון פנה לצאת מן היציאה השניה לאחוזה.
"ל-לאן?" לחשתי
האדון נענע בראשו "אני לא שומע"
"שאלתי את אדוני לאן הוא רוצה שאבוא" השתדלתי לדבר בקול רם יותר
מצחו התקמט שוב בחוסר הבנה "לאכול כמובן. אז לאן חשבת?"
משכתי בכתפיי בחוסר ידיעה.
האדון הסתכל עלי בריכוז מספר שניות כשנחתה עליו ההכרה "כבר נפגשנו!" משכתי בכתפיי בשנית
"נו, אז, כשרק הגעתם לאחוזה! את המשרתת של וויליאם!" הוא קרא, נרגש מהעובדה כי זיהה אותי
"כן אדוני"
"זו בטח הסיבה שבגללה את כל כך ביישנית" מלמל תחת שפתיו בעודו בוהה בנקודה מאחורי
"סליחה אדוני?" פניתי בחוצפה
האדון התנער "כן א.. איך קוראים לך?"
"אן אדוני" עניתי בשקט
"או אני אוהב את השם הזה!" קרא האדון בקול
"ת-תודה אדוני?" לא ידעתי כיצד להגיב
"תפסיקי עם ה'אדוני הזה' זה רשמי מדי בשבילי" ביטל האדון עם ידו
"ב-בסדר אדוני" גמגמתי
האדון שמט את כתפיו בייאוש. "עזבי את זה עכשיו. את באה לאכול?"
נענעתי בראשי ללאו "משרתת כמוני לא יכולה לאכול יחד עם שאר אנשי האחוזה. אין זה מכבודם" אמרתי בעודי חוקרת את הרצפה במבטי
"על מה לעזאזל את מדברת? את לא רצינית נכון?" האדון בהה בי במבט מוזר  ולבסוף כמו נכנע "אם זה ירצה אותך את יכולה להיות האורחת שלי בסדר?"
לא הרמתי את מבטי מהמרצפות האפורות. מה עלי לענות לו?
"את לא מתכוונת שאגרור אותך בכוח נכון? פשוט תבואי" נבהלתי מדבריו אך כשהרמתי את מבטי ופגשתי בעיניו המתוסכלות הבנתי כי לא הייתה לו כוונה רעה
"זה בסדר אדוני אני אשאר כאן עד שאדוני יזדקק לי" ניסיתי לפייס אותו
האדום גירד בעורפו "ומה תאכלי?"
"אדוני לא צריך לדאוג לי. אני כבר אסתדר" כמו במטה קסם פניו הרצינו. "אין שום סיכוי שאת לא אוכלת! את תבואי איתי עכשיו לאכול ולעזאזל עם החוקים האלה שלכם ברור?"
כשראה שאני לא מתכוונת להיענות לדבריו, פנה לצאת מהחדר בעודו מפטיר "אם לא תבואי איתי, אגיד לוויליאם כי לא עשית כבקשתי ואותו בוודאי לא תרצי לאכזב נכון?"
חיוך ניצחון נעטה על פניו כשראה שבלית ברירה אני גוררת את רגלי אחריו תוהה איך יגיב אדוני אם יראה אותי סועדת יחד עם אנשי האחוזה.
נכנסתי לחדר האוכל בפעם הראשונה מאז שהגעתי לאחוזה, הוא אמנם היה גדול, אך לא עמוס כמו שחשבתי. עם זאת, הוא היה יפהפה.
שני שולחנות ארוכים עברו לאורך החדר, כשבכניסה השניה מולנו ניצבה דלת עץ חומה וענקית.
שטיח נפרש לאורך המעבר בין שני השולחנות ודיוקנאות ושטיחי קיר מרהיבים נתלו על הקירות.
מעל הכל, ניצחה ביופיה נברשת השנהב הצבעונית שהאירה במאות נרות זוהרים שגרמו לי לתהות מי הוא בעל התפקיד המתיש של הדלקתם בכל יום.
האדון גיחך למראה מבטי "אוהבת את מה שאת רואה?"
הנהנתי באטיות לא מסירה את עיני מהשתקפויות האור על הקירות.
האדון הנהנן בסיפוק "עכשיו בואי ושבי" סימן לי לשולחן הקרוב אלינו. היססתי. איך אוכל לשבת לאותו השולחן כאשר אדון הבית יושב בו בעצמו?
האדון לא הבין מה פשר ההתמהמהות "פשוט תשבי זה לא כל כך מסובך" הפטיר
"כ-כן אדוני" מלמלתי מתיישבת בנוקשות שומרת על מרחק ביני לבינו.
"עכשיו, מה את רוצה לאכול?" פנה אלי
הנדתי בראשי לשלילה. לא מספיק כי אני נמצאת בחדר האוכל של האדונים ויושבת לשולחנם כאחת הגבירות, הוא גם רוצה שאוכל איתו?
האדון משך בכתפיו בתסכול "תראי, אין כאן אף אחד מלבדי" החווה בידו על האולם "ממי את מפחדת?"
כמו בתגובה דלת החדר העצומה נפתחה ולחדר נכנס לא אחר מאשר אדוני.
השפלתי את מבטי לרצפה כאשר לחיי בוערות במבוכה, מחזיקה את עצמי שלא להליט את פני בידי.
מבטו של אדוני עבר על פני כל החדר עד שהגיע אל האדון היושב לצידי, ומיד התחיל להתקדם לשולחן אליו ישבנו. ברגע שעצר מהליכתו הבנתי כי ראה אותי. לא הצלחתי לפענח את פשר מבטו בלי לבהות בפניו, לכן השארתי את מבטי ברצפה לא מעזה להרים את ראשי.
שמעתי את רעש הכיסא הנגרר כשהתיישב מול האדון. לבי דפק במהירות. הלוא אסור למשרתים לשבת בחדר האוכל, אך לא נותרה לי ברירה האדון המקומי איים עלי כי ילשין לאדוני אם לא אבוא איתו, ומה יצא לי מכך? רק שיקעתי את עצמי עמוק בבוץ.
"מדוע חדר האוכל ריק כל כך?" שאל. רגע. הוא לא מתכוון לכעוס על נוכחותי?
"אני לא יודע. היום חותמים על העסקה לא?"
"היום?" אדוני נשמע תמה "חוששתני כי מסרו לי פרטים לא מדוייקים" הנחתי לעצמי לחזור לנשום. הוא פשוט מתעלם.
"יכול להיות" האדון המקומי המשיך בשיחה, הודתי לו בליבו על שלא הכניס אותי לדבריהם. "תכיר, זאת.." הוא חשב לרגע "אן. זאת אן" קולו נשמע שמח כמו זכה בפרס עצום. כעסתי על עצמי על שבטחתי בו.
"אן?" קולו של אדוני נשמע מהורהר. "תוכלי להרים את הראש? אני אשמח להכיר"
הרמתי את מבטי באטיות מתפללת להיות בכל מקום אחר, כשפגשתי בעיניהם המשועשעות של שני האדונים.
מצחו של אדוני התקמט בבלבול מזוייף "לא ראיתי אותך מעולם. כמה זמן את כבר נמצאת באחוזה זו?" שאל
הבנתי כי מטרתם היא ללעוג לי "שבועות מספר אדוני אינני זוכרת במדוייק"
"בשירותו של מי את נמצאת כאן?" התערב האדון המקומי בשיחה
היססתי. הרי אם אומר את שמו של אדוני בפניו איענש על כך, ואם לא אענה, אענש על כך שאני מפרה את בקשתו
פניו של אדוני להטו מסקרנות לראות את תשובתי.
"נאסר עלי לומר את שמו בפניו, אוכל רק להגיד כי הוא יושב ממש מולך וכי אם רק תשאל אותו יוכל לענות לך בעצמו את שעלי נאסר" עניתי בעזות מצח
קמטים של צחוק נאספו סביב עיניו של האדון המקומי.
"בחורה חכמה השגת לעצמך. לא ויליאם?"
אדוני כיווץ את פניו במחשבה ולאחריה הצטרף לצחוקו של האדון המקומי "אני לא חושב שאי פעם התבטאה בנוכחותי בצורה כל כך מפורטת. לא כך אן?"
הנהנתי באיטיות תוהה מה התשובה הנכונה
"טוב אז שנאכל?" קטע האדון המקומי את הדממה המעיקה "מה את רוצה לאכול?" פנה אלי
"כלום אדוני" לחשתי
"כבר אמרתי לך שאת חייבת לאכול ואם לא תקשיבי לי, האדון שלך יושב בדיוק כאן ורואה את זה" העפתי מבט לעברו, רואה את מבטו מרוכז, תוהה כיצד אגיב.
היססתי מעט חושבת מה לענות כשעלתה במוחי דלט מילוט מהמקרה המסוכן.
"אבל אדוני, המטבח ריק, אין מי שיכין אוכל" פלטתי במהירות
הטדונים הביטו זה בזה לשניות ארוכות "צודקת הקטנה שלך" אמר האדון המקומי "אבל," הוא פנה אלי בחיוך ממזרי,"את לא יודעת שוויליאם, או- 'האדון שלך' הוא אחד הבשלנים המעולים בתחום"
מבט מופתע נפרש על פני אדוני ומיד אלר כך הוחלף בחיוך זחוח כשהזדקף ושילב את ידיו "ואת גם לא בדיוק יודעת כי גיימס מבשל גם הוא לא רע" כשמבטיהם הצטלבו הבנתי כי התוכנית כבר מגובשת בפרטיה
"ובגלל שאת לא יודעת לבשל" המשיך אותו האדון המקומי "אנחנו נבשל ואת תהיי חייבת לאכול או שתביכי אותנו ותגרמי לנו לתחושה שאת מתנשאת עלינו, ואת לא רוצה לגרום לוויליאם להרגיש נבוך אני צודק?"
בהבנה כי הובסתי וכי תמיד אובס על ידי האדונים, לא נותר לי לעשות דבר מלבד להשפיל את ראשי ולמלמל "כן אדוני" שקט

פרק חדש בדיוק לכבוד החופש...
אין על הקוראים המושלמים שאתם שממשיכים בכלל לקרוא את זה למרות שקצב ההעלאות הוא איטי... הגעתי לסןג של פתרון, אני אציב רף הצבעות ממש גבוה ככה ייקח זמן עד שתגיעו וככה גם יהיה לי יותר זמן לכתוב אבל אני אהיה מחוייבת לשבת ולהשקיע...
חג שמח!!

עריכה: גיליתי שלמרה הפאדיחה לא כתבתי את אותה מטרה גבוהה, אז המטרה היא 40 הצבעות, אם תגיעו חזה בעוד כמה שנים, אני לגמרי אהיה חייבת להעלות את הפרק באותו הרגע... לוב יו