הטשטוש שבעיני התחיל להתפוגג לו עם הזמן.
בפעם הראשונה בחיי דאגו לי וטרחו סביבי אנשים אחרים, לא מתוך חשש שאם לא אתפקד כראוי אשלח למקום חדש, אלא מתוך דאגה לחיי שלי ולתפקודו המלא של גופי בעתיד.
פעמיים ביום ביקר בחדרי רופא אשר דאג לפצעי ולראייתי, ומיד לאחריו הייתה מגיעה אחות אשר הייתה אחראית להחליף את התחבושות ולדווח אחר התקדמות הפצעים.
אדוני ביקר פעמים ספורות ותמיד השתדל לשתוק כשהיה נוכח.
המבקר היחידי שבאמת דאג שאתעודד כשהגיע, היה היורש המקומי, ג'יימס, אשר בכל ביקור הביא עימו מתנה אחרת כדי לשפר את הרגשתי.
בתחילהה, היה לי קשה להתרגל לסגנון דיבורו המוזר, אך עם הזמן הבנתי את שפתו הקלילה ואת מילותיו הזרות לאוזני.
"הרופא אומר שיש לך הרבה מזל" אמר בעודו מתיישב ומניח חבילה חומה על מיטתי "הוא אומר כי עוד כמה ימים תוכלי לראות שוב כרגיל, ועם עוד קצת עבודה תוכלי להשתמש ביד ימין שלך כמו תמיד"
נאנחתי בשעמום כשסידר את הכריות מאחורי גבי "תודה אדוני"
האדון עיקם את אפו למשמע התואר "לא סיכמנו שקוראים לי ג'יימס?" חשבתי שעברנו כבר את השלב הזה
"כן ג'יימס אדוני" עניתי בחיוך
"את לא תתחמקי מזה," ג'יימס רכן לעברי, מבין כי אני קוראת לו כך רק כדי להקניט אותו "יום אחד תקראי לי בשמי הפרטי ורק בו"
"אדוני נשמע מבטיח"
"ואני גם דואג לקיים" אמר בטון רשמי
"רוצה לפתוח את המתנה שהבאתי לך?"
גיחכתי חרישית "אדוני לא רוצה שאנחש קודם?"
חיוכו של האדון התרחב "הייתי מתעקש אפ לא הייתי יודע שאת המתנה הזאת לא תצליחי לנחש לעולם"
"אדוני ממעיט בחוכמתי?"
"בוודאי שלא! לעולם לא! אני רק חושב שמעולם לא נתקלת בדבר כזה לפני כן" מיהר להתנצל
"אדוני יודע שלא אוכל להשאיר אף אחת מהמתנות שנתן לי" החוויתי לעבר המדף עליו ניצבו שאר החפצים והמתנות, למעט הפרחים שישבו באגרטל על השידה החומה
האדון נאנח "אני עדיין לא מצליח להבין את החוק הטיפשי הזה, אם רק אדבר עם ווילי-"
"לא!" קטעתי אותו "סל- סליחה אדוני. לא התכוונתי להתפרץ כך לדבריך" השפלתי את מבטי
"הי זה בסדר, לא קרה שום דבר. ולמרות שאני לא מבין את העקשנות שלך, לא אדבר איתו אם זהו רצונך"
"זהו רצוני אדוני" אישרתי
שתיקה נפלה ביננו
"אם כך, תפתחי את המתנה הזמנית שלך?" ניסה האדון להחזיר את העניין בשיחה
הנהנתי בעודי תופסת את החבילה החומה משחררת בעדינות את קפלי הנייר
"מה זה?" שאלתי בהשתוממות מוציאה חפץ עגול כסוף מן הקופסא
האדון לקח את החבילה מבין ידי "זה מצפן"
"מצפן?"
"בדיוק. מצפן" האדון החזיק את החפץ בעדינות אין קץ בין שתי ידיו, מביט בו בגאווה.
"ומה עושים עם המצפן הזה אדוני?" מבטו של האדון המשיך לחקור את החפץ המסתורי
"הסתכלי" הצביע על החץ האדום במכשיר העגול "בכל מקום שתמצאי, ולא משנה לאן תלכי, החץ האדום יצביע על הצפון"
"לא משנה היכן אהיה?" תמהתי
האדון הנהן בהתלהבות "בכל מקום שבו תהיי"
לקחתי בעדינות את המצפן מידיו והנחתי אותו על ידי הפרושה קדימה "אם כך כרגע הצפון נמצא..." חיכיתי שהמחט תתייצב אך היא לא הפסיקה לנוע מצד לצד
"לא לא אן, את צריכה להניח את המצפן על משטח ישר שלא זז"
"אם כך אדוני, התוכל לעזור לי לעמוד בכדי שנציב את המצפן על אדן החלון?"
ג'יימס מיהר לצידי עוזר לי לרדת מהמיטה בזהירות משתדל שלא לנוע במהירות כדי שלא לגרום לסחרחורת לתקוף את ראשי
"תודה אדוני"
"אם את באמת רוצה להודות לי, תקראי לי ג'יימס"
"אדוני יודע שלא אוכל לעשות זאת" השבתי במבט מתנצל
"לפחות ניסיתי" אמר במשיכת כתפיים "שנראה איך הוא עובד?"
הנהנתי בעדינות והצבתי את המצפן העגול על אדן החלון חיכינו כמה רגעים עד שהתייצבה המחט
"רואה? כל כך פשוט!"
צחקתי בשקט למראה התלהבותו "תודה על המתנה אדוני"
"בשמחה" פנה אלי ועזר לי להתיישב בחזרה על מיטתי "שאשים לך אותו על המדף?"
הנהנתי לאט מרגישה את העייפות נופלת עלי
"בואי, את בטח כבר עייפה, שאקרא לאחות?"
"לא. תודה אדוני, אני אסתדר"
"בטוחה?" וידא
"כן אדוני ליל מנוחה" ובעודו קם לצאת מהחדר, השתלטו עלי התרופות שנתן לי הרופא ונפלתי לשינה
YOU ARE READING
Future
Romanceכל חייה הורגלה בלהיות בלתי נראית, מה שמוביל לידי כך שהיא נרכשת על ידי אדון חמדן אף יותר מאדונה הראשון, ומובלת לאחוזתו שם תפקידה הוא לשרת את בנו הצעיר, שבתחילה שותק, אך לאחר זמן מתחיל לפתוח את הלב. על פי עלילת סיפורים שכאלה, אמור להירקם כאן סיפור אהב...
