Future

פרק 9

בסופו של דבר, האדונים הכינו את האוכל ולי לא נותרה שום ברירה מלבד לאכול תחת מבטיהם הבוחנים. נדמה כי לא מצאו לעצמם אף עיסוק מעניין יותר מלצפות בי מובכת ומאדימה כשאני מעבירה את האוכל שבצלחת מצד לצד.
לאחר כל פעם שבא הכנסתי מעט אוכל לפי, הכרזתי כי אני שבעה וכי סיימתי לאכול, אך האדונים לא קיבלו את הכרזותי ודרשו שאמשיך לאכול. בהכרזתי השמינית הם הסתכלו אחד על השני ובסופו של דבר הסכימו בניהם כי הכמות שאכלתי היא סבירה וכי אני לא פוגעת בכישרון הבישות המדהים שלהם.
מיד לאחר שניתן לי האישור, מיהרתי לפנות את הצלחת שלי למטבח, ךא אחרי שמחיתי באוזניהם על כך שהם לא אכלו דבר וביקשתי שלפחות יתנו לי לבשל בעבורם, אך סירובם היה כל כך מוחלט, שתהיתי מתי טעמו מהאוכל שהכנתי כדי להחליט כי הוא עד כדי כך נוראי.
"אני לא רוצה שתביני לא נכון," הסביר גיימס, "אם הייתי רעב אולי הייתי מסכים לך להכין, פשוט כבר אכלתי עוד לפני שהגענו לכאן"
"אם כך מדוע אדוני הגיע לכאן מלכתחילה?" תמהתי
"מדי פעם אני רוצה לאכול משהו סתם כי זה טעים לא חייב להיות רעב כדי לרצות לאכול"
תהיתי לפשר הבזבוז הנוראי. מדוע אנשים צריכים לאכול כאשר הם אפילו לא חשים רעב?
"אז אן," האדון המקומי חזר למקומו לידי "ספרי לנו על עצמך"
הכרתי את התשובה ל'שאלה' זו, מלינדה עברה איתי עליה אין ספור פעמים "אני שייכת לבית משפחת לאונטפור, תחת שירותו של אדוני. מתפקי-"
"זה לא מה שביקשתי" קטע אותי האדון המקומי "אני לא רוצה שתסבירי לי על האחוזה ועל השושלת המשפחתית שלהם כי את זה אני כבר יודע, ספרי לי עלייך, על עצמך, מאיפה באת, מה את אוהבת"
גם אדוני שנראה מרוחק עד עכשיו פתאופ כמו מצא עניין בשיחה
"א-אדוני רוצה שאספר לו על עצמי?" גמגמתי. מעולם לא עברו איתי על תשובה לשאלה כזו.
האדון התרוול במושבו "את יכולה להתחיל בלהסביר לי מי את"
מי אני?
"אדוני בוודאי לא רוצה שאלאה אותו בזוטות שכא-"
"דווקא כן" עכשיו אדוני הצטרף לשיחה "ספרי לנו על עצמך, את סיפור משפחתי אני כבר יודע היטב, הלוך ושנו, אינני צריך שתסבירי לי את מה שכולנו כבר יודעים"
קימטתי את מצחי במחשבה "שמי אן, ואני המשרתת האישית של אדוני, נקנתי על ידי ראש המשפחה לפני כארבעה חודשים" נעצרתי, משפילה את מבטי "ויותר מזה אינני יודעת" לחשתי בשקט לרצפה.
בתגובה לדברי שרר שקט בין שני האדונים. כמו מן עלטה של מבוכה.
רק לאחר כמה רגעים ארוכים המשיך האדון המקומי "את לא יודעת כלום? מהיכן הגעת, איפה נולדת, אבא, אמא, תחביבים.. כלום?"
נענעתי בראשי בשקט לשלילה. באמת שלא ידעתי דבר על הדברים ששאל. למעט דבר אחד,
"אני אוהבת לבחור לאדוני את הבגדים בבוקר" פלטתי במהירות ובשקט מרגישה את לחיי מאדימות.
"נו זה גם משהו," קולו של האדום המקומי נשמע משועשע " תראה מה זה וויליאם, הקטנה שלך אוהבת לבחור לך בגדים" צחוקם נשמע בכל רחבי האולם. הייתי צריכה לשתוק. מדוע דיברתי? מדוע לא התעקשתי ללכת כשעוד יכולתי להתעקש? עכשיו איהפך ללעג עוד יותר משנעשיתי קודם השיחה המטופשת.
"מה עוד את אוהבת לעשות?" אדוני שאל אחרי שנרגע
"שום דבר אדוני" מיהרתי לענות בחדות, מרגישה צורך עז להגם על כבודי שנרמס לו כמו כלום תחת צחוקם.
"באמת?" קולו נשמע באמת מופתע
"מה הדבר שגורם לך להרגיש טוב בבטן כשאת צריכה לעשות אותו?" הצטרף האדון המקומי. שניהם לא מבינים כי מאסתי בשיחה הזו וכי מיציתי את הלעג שהכריחו אותי לסבול.
"אין דבר שגורם לי להרגיש את התחושה שתיארת אדוני"
"למה אני חושש כי את משקרת?"
חרדה הציפה אותי "חלילה לי מלעשות כן אדוני!"
"אם כך תגידי לנו מה עוד את אוהבת לעשות" השפלתי את מבטי מבינה כי נגזר על כבודי להירמס "אני אוהבת לקום בבוקר עם הזריחה אדוני" לחשתי בקול שכמעט ואינו נשמע
אדוני התרווח בכיסאו כשהצחוק נמוג משפתיו
"ומה את יכולה לספר לנו על חייך לפני הגעתך לאחוזה?" שאל
"איני יכולה לספר דבר אדוני" הנמכתי את קולי לכדי לחישה. וכי מה אספר? על החיים הנוראים שנאלתי לחיות במעון? אגולל בפניהם את סיפורי לילותי חסרי השינה את הפחד מפני אדונים אכזריים? אספר כי אני אסירת תודה על כך שניקנתי על ידי אביו כיוון שתנאי הם הטובים ביותר שיכולתי לדמיין. וכי מה אוכל לספר מכל אלה?
"את לא זוכרת כלום מהזמן שלפני הקנייה?" שאל האדון המקומי
נענעתי בראשי לשלילה
אדוני המהם קלות "אינך זוכרת דבר מהתקופה שלפני הקניה? הרי במסמכים שלך כתוב כי נמסרת כשהיית בת שש שנים, זה גיל שכבר מספיקים ליצור בו זיכרונות"
קימטתי את מצחי כשהרגשתי זיכרון מהיר חולף לו במוחי
"הי- הייתה שם יד" גמגמתי בשקט מנסה להיזכר ומרגישה את הזיכרון מחליק לי מהמחשבה
האדונים החליפו מבטים מהירים
"יד? של מי? מה היא עשתה?" גיימס רכן לעברי כמו מנסה לדלות את הזיכרון ממוחי
"מישהי. עם חיוך" גמגמתי. כמו נשאבת בהתלהבות שלהם. מעולם לא ניסיתי לחזור לזכרונות העבר
"אמא אולי?" אדוני שאל בלהיטות כמו נואש לדעת עוד פרטים.
"אמא? אולי לא.. אני לא בדיוק זוכרת.. היו שם ילדים, והיה שם רעש, והייתה מן תחושה כזאת נעימה בלחי שלי"
"ליטוף?" שאל בשקט
"כן כן ליטוף!" התלהבתי כמו ילדה קטנה "הייתה יד שליטפה לי את הלחי, ועוד יד שדאגה שלא אפול" קימטתי את מצחי "לא היה שם טוב, אותה אחת שהחזיקה אותי- ה-האמא- בכתה"
עוד מבטים בין שני האדונים
"ומה עוד היה שם?" גיימס
"יכול להיות שהייתה סערה, או אש" העפתי מבט לכיוון אדוני המרוכז "אני לא כל כך זוכרת" מלמלתי חרישית
"היו שם עוד ילדים?" שאל האדון המקומי
נענעתי בראשי לשלילה "אני לא זוכרת אדוני"
"אולי היו שם רעשים? קולות?" אדוני התערב
"אני לא זןכרת אדוני. סליחה" כמו שבלול רועד הזיכרון התכנס במוחי, מסרב לצאת החוצה.
"את בוודאי זוכרת. מה היה שם?" שאל אדוני במעט תקיפות
"א-אדוני, אני לא זוכרת" קולי כמעט ולא נשמע
"מה היה שם?" דפק את אגרופיו על השולחן בכעס
"סליחה אדוני אי לא זוכרת!" קראתי בבהלה. מעולם לא ראיתי אותו מאבד כך את העשתונות
"ויליאם" האדון המקומי אמר בקול שקט. אדוני הסיר את אגרופיו מהשולחן.
"אחר כך היא לא הייתה יותר" לחשתי כשהזיכרון הוציא את מחושיו מכונכייתו במוחי.
"מה זאת אומרת?" שאל האדון המקומי
בהיתי בו. לא מבינה מה רצה בדבריו.
"למה התכוונת בדברייך?" נאנח
"היא פשוט לא הייתה יותר. הייתי לבד אדוני, ואני חושבת שירד גשם אדוני" לחשתי לא מעזה להביט בעיניו של אדוני
"אדוני?" אדוני שאל בזלזול
"ויליאם! עזוב את הילדה!" גיימס כמעט הרים את קולו
"אינך מבין שהיא משקרת? כל מילה שהיא מוציאה מהפה שלה היא פשוט שקר!" קרא בכעס
מעולם לא נתקלתי בהתנהגות שכזו מצידו. היו פעמים שלגלג ושלא היה במצב הרוח המתאים, אך מעולם לא הרים עלי את קולו כמו שעשה עכשיו
"א-אדוני אני מצטערת. אדוני בוודאי צודק"
הרכנתי את ראשי
"לא הוא לא" קרא גיימס בכעס "הוא סתם מתנהג כמו אדיוט. תתעלמי ממנו"
נאלמתי. מה עלי לעשות? זה אדוני שכך מדבר עליו האדון המקומי
"לא תגני עלי אן? על אדונך?' אמר בזלזול
"סליחה אדוני אני מצטע-"
"אין לך על מה להצטער" קטע אותי האדון "לא עשית שום דבר שאינו כשורה תירגעי" לאחר שהעביר עוד מבט על אדוני הרוזר, פנה שוב אלי "ולדעתי כדאי שתלכי לך לסדר לו את החדר או דבר מה דומה"
"א-אבל אדוני"
"לא שמעת מה הוא אמר? פשוט תלכי" פלט אדוני
מיהרתי לאסוף את חצאיותי, לקום ממקומי וקוד קידה קלה וברגע שיצאתי מחדר האוכל העצום, ברחתי כל עוד רוחי בי, לא מבינה את פשר התנהגותו המוזרה של אדוני

אתן כל כך אוהבות אותי כי אני סיימתי לכתוב פרק שלם, לא ארוך בכלל (1100 מילים) אבל בכל זאת, אפילו לא השתמשתי במטרה כי פשוט עשיתי את זה!! יוהוו
חחח חוץ מזה שהפרק מכוער לדעתי אבל זה מה שיצא... סורי...
מטרה לפרק הבא שלדעתי ייקח לי יותר זמם כדי לכתוב אותו: 35 הצבעות (כן כן זה מלאא אני יודעת אלה לא סתם שאיפות גבוהות)
חג שמח נסיכות! אוהבת!!