סוף העולם

(1)

בת כמה אני? אני לא יודעת. הרוח משחקת עם שערי, מעיפה לעיני חול ואבק. איפה אני? אני זוכרת במעומעם. הידים שלי שוקעות בשלוליות בוץ. אני עצמי נמצאת על שריד של כביש אספלט. אני מתחילה להתרומם. משהו פה לא בסדר. אני מתיישבת על האספלט. הוא רותח. משהו לא בסדר, הלב שלי אומר. משהו לא בסדר, הראש שלי אומר.משהו לא בסדר, הגוף שלי אומר.
מים, הפה שלי אומר.
אני מתחילה להתרומם.
אני שומעת מרחוק צעקה.
זה בערך השלב שבו אני מסתכלת סביבי, ושמה לב לבנינים השחורים. מפוחמים.
אש.
הכל סביבי מלא חול.
שוב צעקות, הפעם ממקום אחר. אני מסתובבת במהירות.
משהו לא בסדר, הפה שלי אומר. לוחש את המילים, נותן לרוח לקחת אותן.
האם זה סוף העולם?

***

אני רץ. אני חייב להשיג מים. חייב. ואוכל. הנשימה שלי חורקת ממאמץ. אני נעצר בצל של בניין חרב. הבנין שחור. כמו כל השאר. לפחות הוא לא התמוטט לגמרי והוא מהווה לי הגנה זמנית מהשמש. אני שומע צרחה. אני מצליח לזהות את הצרחה...זאת לא צעקה של זעם, או של פחד. זו צעקה של טירוף.
אנחנו משתגעים.
אנחנו גוססים.
ועוד מעט אני גם אגסוס אם לא אמצא אוכל.
עוד צעקה.
שיט. הם קרובים.
אני מבחין בכניסה למבנה ומחליט להיכנס. אני גורר את עצמי פנימה ומתכסה בעפר שחור. הריח בפנים הוא של שרפה ועשן. הוא חונק אותי ואני משתעל. אולי זה היה טיפשי להיכנס פנימה, אני חושב, ואז הידים שלי נסגרות על בד גס. כשאני מקרב אותו אלי אני מגלה תיק חבוט. בתוך התיק יש מימיה מלאה בכמה טיפות, שמיכה מלאת טלאים, גפרורים, ו...
לא.
יש שם לחם.
יש אלוהים.
יש לי מזל.
אני ממהר לאכול מהלחם, נחנק מהעפר שניכנס לפי ואפילו לא מבחין בטעם הכיכר, אבל לא מפסיק. סוף סוף אני משיג אוכל.
תתאפס, אתה צריך לשמור אוכל לאחר כך, אני זועק בראש שלי. אני מחליט לשמור את התיק ובתוכו את שאר הלחם שנשאר ושאר הדברים שמצאתי.
אולי יש לי סיכוי.
אולי לא אמות היום.