סוף העולם

(21)

את הלחם אנחנו אוכלים בדממה. אני רואה כמה לאט הוא אוכל, מבינה שהוא מנסה לאכול כמה שפחות. הוא מפחד שיגמר לנו הלחם. הוא לא היחיד. הוא מנסה להסיח את דעתי בזמן שהוא מחזיר את הלחם שנותר לו ביד, מהמעט שלקח מלכתחילה, על ידי כך שהוא מספר לי על סוג השירים שאהב.
״אני רוצה לישון״ אני מודיעה לאלכס. נמאס לי לשמוע אותו מעלה זיכרונות, בזמן שלי יש כמה בודדים, מבלבלים כל כך. אני מקווה שכשאשן יחזור אלי זיכרון נוסף- וגם אם לא, לפחות תהיה לי מנוחה רגעית מהכאב הזה. זאת היתה טעות לבקש ממנו לספר על חייו הקודמים.
״אממ... בסדר. איך שאת רוצה,״ הוא מושך בכתפיו.
***
״מפקד 4, כאן מפקד 3. אנחנו חסומים. הם גילו אותנו... פוצצו את רובנו. תמשיכו בלעדי.״ הקול במכשיר הקשר מעט קטוע.
אני רץ, האקדח שלוף לפני. לרגע אני כושל, כמעט נופל, אבל ברגע האחרון מאזן את עצמי.
הכל תלוי בי. בקבוצה שלי.
״המפקד, הדלקנו את מיכל הגז״ החיל שלצידי צועק לעברי. זה טוב. אנחנו מתקדמים לפי התוכנית.
עשן עולה ממסדרון צדדי, ומוכיח את דבריו של החיל. אנחנו ממשיכים לרוץ בכל זאת, ומגיעים אל הכניסה של חדר המדענים.
כשאני מגיע כבר יש צעקות ובלאגן בחדר. אני נכנס ומתחיל לצעוק על מדענים לפנות את החדר, בזמן שיריות מפלחות את האוויר. רוב המדענים מקשיבים לי ויוצאים. אני מבחין במדענית שעודה עוסקת בעבודה שלפניה, למרות שכבר כמה כדורים פגעו בו.
״צאי מהחדר!״ אני צועק ומתחיל לגרור אותה החוצה. ״אין טעם להמשיך לנסות. לא תצליחי פה. את תיפגעי מאקדח.״ היא לא מתנגדת. אני רואה יאוש בפניה. אנחנו מתקדמים לעבר היציאה, מפלסים דרכנו מבעד העשן.
***
אנחנו לקראת שינה כבר, כשהוא קורא לי בצעקות לחוצות. ״מאי! מאי בואי! מאי!״ הוא לא נשמע מבוהל או מפוחד. ״מה קורה?!״ אני רצה אליו, נוטשת את השמיכה שסידרתי.
״תראי״ הוא אומר לי, מצביע למעלה. אני מרימה את עיני לשמים, בעקבות האצבע שלו, מסתנוורת מהשמש. אני רואה בקושי צל של משהו מעלינו, זז לימין.
״ציפור.״