סוף העולם

(5)

את האיש השני הבחור מעלף. הוא נותן לגופו הרפוי ליפול על הרצפה.
אני ניגשת אליו.
״היי״ אני אומרת, הוא מסתובב אלי, כאילו רק עכשיו שם לב לעצם קיומי. ״מה הם רצו ממך?״ אני שואלת, הקול שלי דורש תשובות.
״הם לא רצו ממני״ הוא מגחך לעברי. ״הם רצו אותי״.
״למה?״ אני תוהה ומרימה לעברו גבות.
״הם נהיו רעבים. כמו כולם.״ הנער מזיז מעיניו קווצת שיער חומה ואז מרים תיק חבוט ומלוכלך בבוץ. ״הם רצו לאכול אותך?!״ הרעיון מחליא אותי. הנער מצידו לא שם לב לשאלתי. הוא מסתובב ומתחיל ללכת. אני מניחה יד על כתפו כדי לעצור אותו. ״חכה! אני דיי הצלתי את חייך! שום תודה, משהו?!״ אני אומרת בעצבים.
״תודה״ הוא מסתובב ואומר. המבט שלו והמבט שלי קופאים לכמה שניות, ואז הוא מסתובב שוב ומתחיל לרוץ.
***
השארתי אותה שם לבד, חסרת אונים. אני מרגיש אשם. במה אני שונה משני המשוגעים הללו שתפסו אותי?! הרי גם אני מאבד את האנושיות שבי.
אני שומע אותה מתנשפת מאחורי. היא רצה, מנסה להשיג אותי. אני מחליט להתעלם ממנה.
היא מצליחה לצמצם את המרחק ביננו, אבל אני רואה שהיא מתאמצת יותר מידי. אני מאט, כדי שלא תתמוטט כשתגיע אלי.
היא מחייכת כשהיא רואה שהיא הצליחה להשיג אותי.
״אתה לא צריך לרוץ״ היא אומרת, אני מבחין שהיא מחזיקה משהו בידה. ״נפטרתי ממנו״.
זו סכין.