סוף העולם

(12)

אני רוצה לקטוע אותו, כדי שיסביר עוד על המתנגדים, אבל אני נותנת לו להמשיך לדבר, בתקווה שיסביר את עצמו. הוא לא מאכזב. ״
אנחנו, כלומר המתנגדים, האמנו שזה לא נכון. אנחנו לא רוצים שהדור הבא יגדל באמונה שהכל בסדר. הוא ישאר כלוא בכדור הארץ. השיטה שלהם היתה במקום לפתור את הבעיה, להעלים אותה. לפחות לנסות. זה מגוחך. אחרי הכל, אין טעויות בטבע- העצירה היתה אמורה לקרות. לבוא ולנסות להסתיר את השמש- להפוך הכל לטכנולוגי, זה פשוט לא נכון״. הוא מביט אלי כשהוא עוצר לנשום. הנאום שלו מעורר אש בעיניו, ונראה כי הוא מיומן בו.
״מה קרה אחר כך?״ אני שואלת. הסיפור נשמע כמו אגדה הלקוחה מספר. אני רק מחכה לקרב סייף ונקמה מתוקה.
״המתנגדים ניסו לעצור את המדענים, בעוד המדענים עבדו על ה׳פרוייקט׳ שלהם. אבל הם לא חישבו נכון. השריפות התחילו מוקדם מידי. הם עבדו תחת לחץ שלנו ושל השריפות. כמו שהבנת בוודאי הם הצליחו להפעיל את רוב העננים. לכן השריפה כבתה בשלב מוקדם יחסית.״ הוא מביט לרגע מעבר לכתף שלי, מבטו מרוחק. ״לא מספיק מוקדם״ אני אומרת.
״את צריכה ללכת לישון״ הוא אומר את המשפט שאני כל כך שונאת לשמוע ממנו. ״אתה יכול להפסיק להתנהג אלי כאילו אני ילדה קטנה?!״ אני מתעצבנת. ״את צריכה ללכת לישון. אחר כך נמשיך לרוץ.״ הוא אומר. הקול שלו נוקשה. ״למה אנחנו רצים?״ אני שואלת עוד שאלה. הוא נושף חרישית.
***
כי אנחנו צריכים מטרה ביום האין סופי הזה. כי אנחנו צריכים להאמין שיש לנו בשביל מה לחיות. כי אנחנו צריכים לזוז, לפעול, לעשות. לא לשבת ולהשתגע. כל התשובות האפשריות האפשריות והנכונות עוברות לי בראש, אבל אני נותן לה את התירוץ שהכי יספק אותה. שלא יפחיד אותה.
״אני מאמין שבצד השני יש בני אדם. כלומר, הצד החשוך הרי לא נפגע מהשמש״ היא קוטעת אותי. ״ואולי הוא קפא?״ השאלה שלה הגיונית. ״יש להם חשמל. חוץ מזה, אם לא ננסה לא נדע.״ אני אומר. ״שמש לא הייתה שם זה זמן רב. מה עם הצמחים? הם בוודאי נבלו. אני לא בטוחה עד כמה החיים שם טובים יותר״ היא נשמעת חוששת. מנסה לשכנע להישאר. ״מה כבר יכול להיות שם שאין פה? כמה נורא יהיה?!״ אני מתעצבן. אם היא מנסה לייאש אותי אני לא אמשיך לתת לה לדבר עוד זמן רב. בזמנים כאלה קל להתייאש.
״לכי לישון״ אני פוקד עליה שוב. היא מחליטה הפעם להקשיב. אולי כי יש לה חומר רב לעכל, ואולי משום שהיא מבינה שכדאי לה להקשיב לי, אבל לבסוף היא נשכבת ועוצמת את עיניה. אני רואה שתוך כמה דקות, אולי בזכות צל ואפלוליות הגומחה בה אנחנו נמצאים, היא נרדמת.
אני ממש את הסכין שבידי בעוד מחשבותי רצות. אני מקווה שהיא לא מהווה מקור סכנה. אני מנסה להסתמך על שהצילה את חיי, אבל הסכין מזכירה לי מה עוד היא מסוגלת.
אני נשען על האדמה בגבי אליה ומביט החוצה. הגשם התחיל לפני מספר דקות, וטיפות אחדות חומקות פנימה ומרטיבות אותי.
אני עוצם לרגע את עיני, נהנה מהרטיבות, ואז אני שומע את הצרחה- שמגיעה ממש מאחורי.