סוף העולם

(17)

החום חונק אותי מכל הכיוונים. רק עכשיו כשאני לבד אני שמה לב כמה חם. אני מתלבטת אם לרוץ או לצעוד את המשך דרכי. הריצה היתה קשה לי, ואני שמה לב פתאום כמה רגלי כבדות ודואבות. אני הולכת בכבדות, מחפשת אחר מקור צל, מים או מזון. אני מרגישה מעט בכיינית ומחליטה לחשוב על משהו אחר. על אלכס?! אולי עדייף שלא. המחשבה עליו גורמת לי להאדים מכעס ולליבי להשתולל בזעם... למעשה, גם אני התנהגתי במעט פזיזות כשיצאתי משם בלי לקחת כלום, מטיחה עליו האשמות במקום לסלוח לו... כשאני חושבת על זה, אולי אנחנו האנשים השפויים היחידים שנותר, ולעזוב אותו היה מעשה טיפשי.
'אבל לפי התוכניות זה לא היה אמור לקרות.' מחשבה זרה מתגנבת לראשי. אני יודעת בדיוק מאיפה המחשבה הזאת הגיעה...
מפעם. מלפני מספר ימים. כשעוד זכרתי איך קוראים לי ובת כמה אני.
זה השלב שבו אני נזכרת בחלום בהתנשפות, בולמת את הדמעות.
אני מבינה לאט לאט את פשר הזיכרון.
הזיכרון לא היה לפני ימים רבים. למעשה, הוא קרה כשהכל השתבש. קצת לפני שהעולם שהכרנו נשרף. קצת אחרי שהוא נעצר על מקומו.
אני נזכרת במה שראיתי בזיכרון. הרכבתי משהו. משהו חשוב, שהעוזרת שלי עזרה לי לבנות. משהו שכמעט והקרבתי עליו את חיי. משהו שליז, העוזרת שלי, הקריבה עליו את חייה.
מיכל הליום...anty-gravity... דברים מתחילים להתחבר בראשי, ואני כמעט ויכולה לשמוע את גלגלי השיניים שבראשי עובדים.
הרכבתי ענן.
אני מדענית.
***
׳אל תלך אחריה אידיוט׳ אני אומר בראשי, ׳היא לא רוצה אותך׳. אלא שהסכין בידי לפתע נעשת כבדה. ׳זהו זה. אני חייב להחזיר לה את הסכין!׳ אני מחזיר לקול בראשי בנימה מנצחת. אין ספק שמצאתי תירוץ טיפשי בשביל ללכת אחריה, אבל אני מתעלם מכך. אני יודע שאסור לי לרדוף אחריה עכשיו משום שתסלק אותי שוב. אני צריך ללכת אחריה עד שזעמה ירגע. אם תשאל למעשי, אגיד שבאתי להחזיר לה את הסכין שלה... כשאני מביט שוב בכיוון אותו בחרה אני מוצא תירוץ נוסף- זו בכל מקרה הדרך שלי.
ככה גם אם ארצה להתחרט אוכל תמיד לעקוף אותה ולהשאיר אותה מאחור... אם לא תסטה מהדרך.
לפתע המסע שעל גבי נעשה קליל, והחום הוא דווקא דיי נעים. אני יודע שאם יקרה לה משהו אוכל לעזור לה. לא שזה ישנה כשניפגש- פשוט אביא לה את הסכין ואמשיך בדרכי, כן?
אני צועד במהירות, כדי לא לאבד את דמותה. היא הולכת באיטיות מעוררת בהלה, אך האיטיות עוזרת לי להדביק את הקצב. היא לא מביטה לאחור, למעשה נראה כי קשה לה לעמוד בכלל. לא שכן ללכת. אני חושב כך בזמן שאני רואה את רגליה קורסות תחתיה ואת גופה צונח על הקרקע שעוד מעט בוצית.
לרגע הגוף שלי משתתק
ואז אני מתחיל לרוץ.