סוף העולם

(20)

אני מדענית. אני רוצחת. אני בוגדת.
הראש שלי מסתובב, אך אני ממשיכה ללכת.
כבר כמה שעות שאנחנו הולכים ככה, השתיקה ביננו, כמו קיר אבנים שאף אחד לא מעז לנסות להרוס.
שנינו מודאגים. הלחם אוזל במהירות.
״ספר לי על החיים שלך... לפני הכל.״ אני הראשונה שמעזה להכות בחומה. היא מתמוטטת בשקט, משאירה חלל ריק היכן שהיתה קודם. הוא מהנהן לאט ״אהבתי להיות בים״ הוא מספר, ואני רואה איך עיניו מתערפלות כשהוא נזכר בימים הללו. ״הייתי יכול להיות שעות ליד הים ורק להביט בו, אפילו בלי להכנס. וכשכבר נכנסתי, הרגשתי כל כך... חיי.״
ים. אני יודעת מה זה ים. אני זוכרת גלים מתנפצים על החוף, אנשים שרצים על החול, אני זוכרת שמש, ומים מלוחים, אבל... אני לא זוכרת אותי בים, או ארמונות שבניתי, או אנשים שאיתם הייתי.
״אהבתי גם לראות סרטים. אם הם היו מטופשים הייתי צוחק עליהם עם חברים, אם הם היו מדהימים הייתי רואה אותם בלופים, אם הם היו מצחיקים הייתי עוצר כל כמה דקות לרוץ לשרותים...״ אלכס ממשיך לספר עם חיוך קטן. אני זוכרת איך נראה קולנוע, את המושבים הנוחים, והפופקורן שרובו נגמר כבר ברבע הראשון של הסרט, את המסך המרצד... אבל לא שמות של סרטים, או אנשים איתם הלכתי לסרטים, ואיזה ז׳אנר אהבתי...
״אהבתי גם לשחק קליעה למטרה. לפעמים לקחתי אפילו סתם חפץ קטן שהיה בבית- כמו סיכה, וניסיתי לפגוע בעזרה בכוס״. אני מחייכת, אף על פי שבתוכי אני עצובה על כך שאני לא זוכרת אפילו מה היו התחביבים שלי.

***
״קחי״ אני מושיט למאי לחם בזמן ההפסקה שלקחנו לעצמנו. ״אני לא צריכה את זה״ היא אומרת חלושות. ״את כן. תאכלי.״ אני מתווכח איתה, לא מוכן לתת לה להתעלף שוב.
״בקרוב לא יהיה לנו אוכל!״ מאי עונה לי.
״אם את לא תאכלי עכשיו, את תתמוטטי לפני שתספיקי לראות את האוכל נגמר לנו! וזה בכלל לא ויכוח- אם את לא אוכלת מרצון, אני אכריח אותך״ אני לא מוכן לתת לה להתעלף שוב. ״אני חזקה מספיק לא להתמוטט.״ היא עונה בכעס. אני בתגובה משלב ידים ומחכה לה. היא מצמצמת את עיניה בכעס ולוקחת לבסוף ביס מהלחם. ״תגמרי את מה שהבאתי לך.״ אני דוחק בה. היא מהנהנת בצייתנות אך מגלגלת עינים ואוכלת.
היא צודקת. האוכל אוזל לנו בקצב מסחרר, ולא נראה שמחכה לי עוד תיק מתנות בהמשך הדרך.
אבל כרגע הברירה היחידה שיש לנו היא להמשיך ללכת.