סוף העולם

(7)

השמש קופחת על ראשנו בזמן שאנחנו רצים. הוא נראה לחוץ ועצבני יותר ממה שהיה קודם. אני תוהה אם זה בגללי ובגלל המשוגע ההוא.
שרצחתי.
בפניה אחת מול בנין הוא עוצר במהירות מפתיעה ואוחז בי כדי שלא אעבור את הפניה. אני שומרת על דממה בזמן שהוא מציץ אל עבר הרחוב שמולו, שרק הוא רואה מה קורה בו מנקודת התצפית שלו. אחרי מספר דקות הוא מסמן לי שהשטח נקי.
אנחנו ממשיכים לרוץ ובדרך עוברים מעל גופה טריה.
אנחנו רצים עד שאנחנו מגיעים לקצה העיר ויוצאים ממנה אל מה שהיא פעם כביש ולצידו פרחים ועשב. עכשיו עומדת שם שממה שחורה ובוץ וחול מכסים את רוב הכביש השחור. אני שמה לב שהוא יותר רגוע כעת. הוא היה לחוץ מהעיר, למעשה, אני דיי מבינה אותו. הבניינים היו מאימים, הצרחות היו מלחיצות והקפיצו אותך כל פעם מחדש ,והמשוגעים היו מפחידים יותר משני הדברים גם יחד.
***
אנחנו עוברים להליכה. אני עובר את הגדר שתוחמת את הכביש. אנחנו יורדים מעט במדרון, עד שאני מוצא מקום לישיבה נוחה עבור שנינו. אני מוציא את הלחם ומתחיל לאכול ממנו. היא מביטה בי בעינים עגולות ואני מבין שאין לה אוכל. אני מעביר לה פרוסת לחם ואת המימיה.
בכל זאת, היא הצילה את חיי.
היא לוקחת אותם ואפילו לא אומרת תודה. ״איך קוראים לך?״ היא שואלת. שאלה מוזרה, בהחלט. ״אלכס״ אני עונה. זה כל כך מוזר עכשיו להגיד את שמי כך, כבדרך אגב. בתוך הטירוף הזה אני מרגיש טיפת אנושות. ״ואיך קוראים לך?״ אני שואל אותה, כמקובל, על מנת להיות מנומס.
״אני... לא יודעת״ היא עונה.
״הא״ למה היא לא יודעת?! איזה מין אדם לא יודע את שמו?! היא יתומה? הומלסית? היא לא אימצה שום שם במשך השנים?
לרגע משתררת דממה.
״אז בואי נמצא לך שם״ אני מחייך. החיוך חושף את שיני. זה זמן מה שלא חייכתי.
״אוקיי״ אני רואה ניצוץ בעיניה. נראה שהיא שמחה על הרעיון. אני שם לב שהיא עדיין אוחזת בסכין, אבל כעת האחיזה שלה רפויה יותר.
״מה דעתך על... ג׳וי?״ אני שואל
״איכס״ היא עונה.
״סלינה?״
״לא מתאים״
״קייטי?״
״אני חתולה?!״
אני נושך את שפתי בניסיון לחשוב על שמות נוספים.