Awkward beat

פרק 1

פרק 1.

בתור ילדת סנדוויץ' בין שני אחים, גדלתי עם תזכורות מילוליות רצופות שאני מכוערת ודוחה. זה מכופף לך את הגב לפני שאת בת 13, אבל אז שוב בשנות העשרה המאוחרות שלך את מבינה שהדעות של האחים שלך חשובות בערך כמו סוכריות טיק טק. לפיכך, אף פעם לא הייתי אחת מהבנות האלה שמבלות שעות בהתגנדרות מול המראה.

"היי," אמר הארי כשהוא דוחף את ראשו דרך דלת חדר השינה שלי. "רוצה לצאת? את מול המראה כבר שעות."

....אוקי, חוץ מהפעם היחידה הזאת. אבל זה לא כאילו בחנתי את ההופעה שלי כל הזמן הזה – התאמנתי גם על משפטים שנונים, ועל פוזות מפתות שבכל זאת לא חוצות את גבול הזנותיות.

דברים חשובים, במילים אחרות.

"טוב," הסכמתי, סוף כל סוף מרחיקה את עצמי מההשתקפות. טפחתי על החצאית השחורה שלי והסתכלתי בציפייה על הארי. מחכה לחתימת האישור שלו.

משועשע, הוא נשען מנגד למשקוף הדלת ובחן אותי מלמטה למעלה. במקום להציע מחמאה, הוא אמר, "פיץ, זוכרת את הפעם הזאת שהכרחת אותי לארח מסיבה אצלי בבית ואז לא באת?"

מגלגלת את עיניי, ידעתי שהגיע הזמן לעוד סיבוב מלהיב של 'זוכר את הפעם הזאת...'  לפני שהצלחתי לצאת ממשקוף הדלת שלי. משכתי בכתפיי, משיבה בקול מזמר, "הארי, זוכר את הפעם הזאת שזה היה רעיון של נייל ולא שלי?"

עם גומות מחמיאות לחיוך שלו, הארי עמד יציב במקום. "פיץ, זוכרת את הפעם הזאת שהיית כל כך נואשת להרשים את חבר שלי עד שהוא בא והלך בזמן שאת עדיין עסוקה בלסדר כל שערה במקום מול המראה שלך?"

"מה?!" קראתי, עיניי נפערות. לא!

צעדתי קדימה, מציבה יד על כתפו של הארי ומפנה אותו מדרכי. כשהוא מעד הצידה, הצחקוקים השקטים שלו יכלו להישמע אפילו מבעד למוזיקה הרועשת.

"כל כך קל," הוא מלמל לעצמו. כשעצרתי כדי להעניק לו מבט קפוא, הוא יישר את כתפיו אבל השאיר את החיוך על פניו. הוא כחכח בגרונו. "ברור שהוא עדיין כאן. פשוט שתלתי אותו בפינג פונג בירה. (beer pong). אז תתעלי על עצמך ותגרמי למשהו לקרות לשם שינוי."

אחרי מילותיו מחדירות המוטיבציה, הארי עיקל את ידו כדי לתת לי תפיחה 'מעודדת' על התחת. בידיעה שזה עומד להגיע, תפסתי את מפרק היד שלו לפני שהספיק ליצור מגע.

עם חיוך אוכל-חרא על הפנים, הוא חיכה בסבלנות לנזיפה שלי. במסדרון צר בין האורחים שלנו, יכולתי רק לזעוף על ההתנהגות הילדותית, ולמען האמת, בלתי נחוצה שלו.

"ממתי אכפת לך?"

"מאז שהכרחת אותי לבלות ערב שישי תקין לגמרי בלשים עין על הבית שלי במקום על בלונדיניות ארוכות וחסרות מעצורים."

שחררתי את מפרק ידו, תוחבת את שיערי מאחורי אוזניי ומביטה קדימה, מכינה את עצמי לכניסה. "אף אחד לא מכריח אותך להשגיח על הבית. ברצינות, הארי. תשתחרר. הזמנו לכאן חברים, לא חוליגנים ואסירים נמלטים."

מזווית עיני, ראיתי את מבטו החד. "פגשת פעם את לואי אחרי היתקלות עם ג'ק וקולה? מה שמזכיר לי; את צריכה להחביא את כל כלי הכתיבה שלך במגירת גרביים."


לצערו הרב של הארי והמקרר שעומד להיות מושחת, תשומת הלב שלי הייתה במקום אחר. זה היה הרגע לו חיכיתי במשך שלוש שנים של הכנות. בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה, סוף סוף עמדתי לעשות מהלך על הגבר שהייתי די משוכנעת שהוא אהבת חיי.

כשאני מייצבת את עצמי על זוג עקבים שחורים ונועזים שעלו לי בכל המשכורת החודשית האחרונה, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי החוצה.

מאז הפגישה הראשונה שלי עם אלכוהול בגיל 16, יצאתי מנקודת הנחה ששיכרון חושף הכל. כשבן אדם מאבד את המעצורים שלו, זאת הדרך הטובה ביותר לגלות מי הוא באמת. זאת הסיבה שבגללה ביליתי חלק ניכר מזמני באוניברסיטה חמושה בספל בירה או בקבוק יין. זה היה פחות או יותר מחקר מדעי. תכיר אחרים, תכיר את עצמך.

זאת גם הסיבה שבגללה התאהבתי באופן בלתי הפיך בזאין מאליק, חבר שלי לקומה בשנה הראשונה וזה החזיק מעמד במשך השנתיים שבאו אחריה. לאחר סדרה של וידויי לילה מאוחרים ושקטים במעונות תחת הכישוף של וודקה ומיץ תפוזים, ידעתי שהוא היה האחד בשבילי. הבעיה היחידה שהייתה היא שלא חלקנו את אותן נקודות מבט על החיים – או יותר נכון, המשקאות האלכוהוליים. זה לא היה משנה. דייטים חסרי ערך היו סוג של נורמה בשלב הזה של החיים. לא רציתי להיות סתם מישהי בשביל זאין; רציתי להיות ה – מישהי.

במשך שלוש שנים, משכתי את הזמן, בידיעה שיום אחד, כשכמעט נסיים ללמוד ונהיה מוכנים לצאת אל תוך העולם האמיתי, הוא יראה את מה שאני יכולתי לראות כל כך בבהירות לגבינו: היינו התאמה מושלמת, כמו אס לבבות ואס עלה.

זאת הייתה השנה. זה היה הלילה. בעוד שעות בודדות, אחרי שאני אסיים כמה כוסות יין ושנינו ננהל שיחה מתוקה אבל אמיתית, אני אהיה שלו.

שמעתי את ההמולה עוד מתוך חדר השינה שלי, אבל כשצעדתי לתוך האזור ההמוני, הייתי מאוכזבת מכמות האנשים הצפופים בדירה שלנו. היא הייתה מרווחת בשבילי ובשביל הארי, אבל משהו ברגע הזה אמר לי שהיא לא נבנתה להחזיק 60 איש. זכרתי שנתתי לנייל, חבר משותף שלי ושל הארי, את האישור להרחיב את ההזמנה לחברים הקרובים שלנו והחברים שלהם. מה שראיתי מנגד לעיניי היה יותר כמו החברים הקרובים שלנו, החברים האחרים שלהם, כל הקאסט של חוף ג'רזי ועוד כמה נספחים. 

"אלוהים אדירים," הגיח קול מוכר מבין קצב המוזיקה. מייסי ניגשה אליי מהמטבח, קרסוליה מתנועעים על עקבים. כשהיא מועדת קדימה, היא החליקה זרוע סביב מותניי ואמרה בקול לתוך אוזני, "את, פיץ, הורסת ברמות אחרות."

"אל תראי כל כך מופתעת," השבתי עם הזעפת פנים קלושה, עוזרת לה לייצב את עצמה. "זה היה ידוע הערב."

אני ומייסי מקווין נפגשנו בשנה שעברה כשהיא קיבלה והכשירה אותי לעבודה ב'הבארד קאפבורד', מקום הסנדוויצ'ים של הקמפוס. מייסי מפקחת על התקציב, מזמינה ומסדרת את המלאי, שומרת על המחירים הוגנים אך תחרותיים, ומשמשת כמנהלת כללית לכל עשרים העובדים – ועדיין, היא לא ממש מסוגלת לדבר עם אנשים. מבחוץ היא נראית כמו בן אדם נורמל לחלוטין; תלתלים צבועים בגוונים, אף צר עם עיניים בדיוק במרחק המושלם, גובה ממוצע, לבוש נחמד. אבל ברגע שאתה יושב לנהל שיחה עם הבחורה הזאת, אתה מבין שהיא חסרת תקווה לחלוטין ולא מוכנה אפילו קצת להיבט החברתי של השכלה גבוהה לאחר התיכון.

אולי אני קשה מידי. בסופו של דבר, אני אוהבת אותה. כמו שהתברר, הכנת סנדוויצ'ים במהירות וביעילות זה לא ממש הצד החזק שלי, ולאחר ימים על גבי ימים ארוכים של הכשרה, מייסי ואני התחברנו. או שהיא הרגישה מספיק נוח לידי כדי שנוכל לדבר בקלות, או שאני התאמתי את עצמי למוזרויות שלה.

כנראה שזה היה קצת מהשניים.

"תודה לאל שאת סוף סוף מחוץ לחדר," מייסי אמרה. "נגמרו לי הדרכים להיראות נינוחה במטבח. אנשים התחילו לבהות, לתהות מי הזמין את המוזרה שחופרת במקרר של הארי בחיפוש אחר צ'ייסרים."

"היי," אמרתי, עוצרת אותה לפני שהיא יכלה לסיים את המשפט. "זה גם המקרר שלי." מייסי שחררה גניחה חסרת סבלנות, ואני חזרתי על מילותיה בראשי. "וברור שזה לא נכון," הוספתי בהיסוס, נותנת למותניה לחיצה הדוקה. "אבל אם הרגשת כל כך לא קשורה, היית צריכה לבוא למצוא אותי."

"טוב, ניסיתי," היא אמרה בביישנות. "אבל אני... קצת נפלתי בזמן ההליכה והתרסקתי לתוך מדף הגביעים הזה."

כמו שהייתם מצפים, כשהבטתי מעבר למדף הארוך במסדרון, זה שמשמש בית לגביעי הכדורגל של הארי, ראיתי אותו נראה מעט לחוץ כשהוא ניסה להחזיר את הלולאה למקום וליישב את קרש העץ בזווית הנכונה שוב. לא יכולתי שלא לחייך ולטלטל את ראשי. שימו את הארי בחדר אקראי מלא בבנות מפוקפקות ושיכורות והוא לא יוכל להיות יותר מאושר – אבל שימו את אותן הבנות בבית שלו, והן יהיו בלתי נראות בערך כמו חלקיקים מרחפים באוויר. אלא אם כן אחת מהן שופכת טיפת יין קטנה על הספה או שורטת את שולחן הקפה – במקרה הזה היא תעמוד בפניי אלימות מילולית קשה ביותר, ולא מהסוג הסקסי.

"עקבים ארורים. הארי אמר שזה לא משנה – ואז הוא הלך לקרוא לך במקום – אבל עכשיו איך אני אמורה לדבר איתו אחרי שהרסתי לו את המדף?"

מייסי עקבה אחריי לתוך המטבח בזמן שתפסתי בקבוק יין לבן שישב במקרר וכוס – פלסטיק, לפי פקודותיו של הארי – מהארון. כשמזגתי, אמרתי בהיסח דעת, "לא הייתי דואגת לגבי זה. בעוד פחות מחמש דקות מעכשיו, הוא לא יפסיק להתבכיין על בנות שרוקדות עם המשקאות שלהן מעל השטיח שלו או בנים שמכבים את הסיגריות שלהם בצמח שתיל שלו או במרפסת. רק תחכי לאסון הבא שיכה והוא ישכח לגמרי מהמדף. ואז תוכלי לעשות את המהלך שלך."

"אני לא יודעת, פיץ," היא אמרה, מכווצת את שפתיה בהתנצלות. "זה פשוט לא מרגיש כמו הזמן הנכון, ו-"

"היי," הפרעתי לה. בוהה היישר לתוך עיניי ההייזל שלה כך שהיא תדע שאני רצינית. "זה כן הזמן הנכון. זה הזמן היחיד. זאת השנה האחרונה שלנו, ואם לא נלך על זה עכשיו , הגברים האלה יעזבו את החיים שלנו ונהיה חייבות להתחיל הכל מהתחלה."

"אני יודעת, אבל-"

"עשינו הסכם," קטעתי אותה, "אמרנו שגמרנו לחכות יותר. הלילה, שתינו הולכות לעשות משהו בקשר לבחורים שאנחנו רוצות להיות איתם. ברגע שאני אהיה שיכורה כמו שצריך, אני אמשוך את תשומת הלב של זאין. כל מה שאת צריכה זה עוד כמה כוסיות וודקה ואת תהיי מוכנה לעשות את אותו הדבר עם הארי. למעשה, אם הכל ילך כמצופה ויהיה לי את זאין, אני אוכל לעזור לך. ראיתי את הארי עם הרבה בחורות – הרבה – אז אני יודעת מה הוא אוהב."

פניה של מייסי נפלו.

שיט. הדבר הלא נכון להגיד.

"אבל," אספתי את עצמי במהרה, "אני גם יודעת מה הוא מפספס. וזה אותך וכל התכונות הנפלאות שלך. אז בבקשה תפסיקי להיכנס לפאניקה ותגידי לי שאנחנו ביחד בתוך זה."

"אנחנו כן." היא הבטיחה לי. שמתי את כוס היין על שפתיי בדיוק כשהיא הוסיפה, "חוץ מזה שאת מאוהבת בזאין כבר שלוש שנים, ואני רוצה את הארי רק מאז שפגשתי אותך. אולי זה עדיין מוקדם מידי בשבילנו."

"לא!" קראתי, מטיחה את כוס היין על השולחן לפניי שהייתה לי הזדמנות לשתות אותו.

הארי, שניסה להזיז כמה שיחות לוהטות מסוף הדלפק, הסתכל עליי באימה. הבחור המסכן – אפילו התלתלים שלו יצאו משליטה תחת כל הלחץ הזה.

למרבה הצער, לא הייתי במצב רוח ממש סימפתי. "זה דלפק שיש!" צעקתי על פני ההמולה של הדירה, "הוא לא הולך להיהרס על ידי חתיכת פלסטיק!"

למרות שהשאיר את מבטו החמוץ, הוא הרים את ידיו מעלה בכניעה מזויפת והמשיך לזוז. הסבתי את תשומת ליבי למי שאמורה להיות שותפתי לפשע, שכרגע הסתירה חצי מהפרצוף שלה מטווח ראייתו של הארי, עדיין מבוישת מידי בקשר לגמלוניות שלה מכדי ליצור קשר עין.

כאילו הביטחון העצמי שלי לא שינה לה בכלל, מייסי עדיין נראתה מהוססת. היא משכה בכתפיה בנונשלנטיות.

"לא," אמרתי, מכוונת את אצבעי אליה. "את יודעת מה? תשכחי מהיין. אני שותה משהו חזק הלילה כדי לגמור עם זה כבר. ואז אני אוכל לשים עין עלייך."

בזמן שחפרתי בתוך ארון המשקאות בחיפוש אחר טקילה, התחרטתי על כך שלא סיפרתי להארי על החיבה שהייתה למייסי אליו. כשהכרתי ביניהם במהלך שנה שעברה, היה לי ברור שהיא נשבתה תחת הכישוף תלתליו העבים וחיוכו הכובש. הארי, שמבלה כמות נכבדת מזמנו ברדיפה אחר ואגינות, בדרך כלל שם לב לדברים האלה. אבל מייסי שונה – מייסי עדינה וביישנית, וקשה לקרוא אותה. היא אפילו לא התוודתה ברגשותיה בפניי עד 6 חודשים לאחר מכן שכשאמרתי שאני רוצה למצוא בחורה שקטה בשביל הארי, הוא ישתקע איתה, כך אני אנצל מעוד שיחות מביכות עם בחורות זרות בבקרים של סופי שבוע.

הבטחתי שלעולם לא אספר להארי, ועמדתי במילה שלי. אבל התחרטתי על כך שלא שברתי אותה, לטובתה האישית. אם להארי היה אפילו מושג הכי קטן בקשר לרגשותיה של מייסי, הוא היה עושה את כל העבודה של לחזר אחריה והיא לא הייתה צריכה ליזום שום דבר. כמובן, אני אהיה חייבת לארוב ברקע כדי לוודא שהוא לא דופק אותה ואז זורק אותה כמו כל כך הרבה מאוצרות הלילה שהוא מצא במועדונים בעיר. אבל עם קצת התערבות מצידי, הוא יצליח לעשות את זה. היו לו חברות בעבר. ברגע שהם יצאו לכמה דייטים הוא יבין שמייסי מתוקה ורצינית ושאפתנית ומתחשבת, בדיוק סוג הבחורה שאבא שלו רוצה בשבילו.

הם מושלמים אחד לשני.

מצאתי כוסית שוטים במגירה של הסכו"ם ומזגתי לעצמי מינון נדיב של טקילה.

"רוצה אחד?" שאלתי את מייסי, אולי קצת יותר מידי בכוחניות.

היא התכווצה לאחור ממילותיי, מקמטת את אפה באי רצון. "יש לך ליים?"

"לא."

אם אתם זוכרים, טקילה לא בדיוק הייתה הבחירה הראשונה שלי למשקה הערב, אבל שתיינים רציניים לא זקוקים לליים.

"אז נראה לי שלא, לא," מייסי דחתה.

מושכת בכתפיי, הטיתי את ראשי לאחור והורדתי את השוט. לחצתי את עיניי העצומות כשהוא החליק במורד גרוני. מבעיר מסלול להבות דרך הבטן שלי. רק שוט אחד, וכבר הייתי מסוגלת להרגיש את מוזיקת ההאוס פועמת דרך ורידיי.

"על זה אני מדבר!" הגיע קול מוכר, קול נרגש. הגאון שמאחוריי רעיון מסיבת הדירה, מגיח בפתאומיות מתוך הקהל עם מצלמה מחוברת לפניו. "נהיית רצינית, פיץ? יפה!"

חסמתי את העדשה עם היד שלי, יורה אליו מבט נוקב. "הנה אתה! נייל, מי אלה כל האנשים האלה? הארי ואני אמרנו חברים בלבד!"

"הם חברים!" נייל התריס, מנמיך את המצלמה. מתחת לנשימתו, הוא הוסיף, "חברים שלי."

נאנחתי. "וזה כזה הכרחי לצלם את זה? תיוג אחד בפייסבוק מספיק כדי להרוס למישהו קריירה."

"מה אכפת לך, פיץ?" הוא שאל, שוקע בעשרות הכפתורים על המצלמה שלו. "זה לא כאילו לקריירה שלך יש עתיד או משהו."

נהמתי.

סטירה אחת ביד והמצלמה הזאת תהיה מרוסקת למיליון חתיכות על הרצפה, לעולם לא תידחף לפרצוף שלי שוב. בתור תלמיד קולנוע, נייל לעולם לא הסתובב בלעדיה, ובמהלך השנים הוא בהחלט צילם כמה וכמה סרטונים מחמיאים (ובמילה מחמיאים אני בעצם מתכוונת למשפילים לחלוטין) שלי במספר מצבים שונים של שיכרות.

"כן, אבל היא לא רוצה שהכישלון הפוטנציאלי שלה בעשיית מהלך יהיה מתועד במצלמה," מייסי צייצה פנימה.

נייל הרים את ראשו לאט מהמסך, וכמו צב מייסי התכווצה חזרה לתוך השריון שלה. מגלגלת את עיניי לנוכח חבריי חסרי התקווה, מזגתי לעצמי שוט נוסף ושתיתי אותו במכה אחת.

"את באמת רצינית הלילה," נייל אמר, מניח את ציוד הצילום שלו על השולחן בזמן שהוא קרא את תכולת האלכוהול מתווית הטקילה. "את יכולה אולי להעביר חלק מהשכרות שלך לשותף שלך לדירה? יכולתי לקפוץ במוט עם הקוץ שכרגע תקוע לו בתחת."

הטחתי את ידי על השולחן יחד בנשיפת זעם. "לא, נייל, אני לא יכולה. גם ככה יש לי כבר יותר מידי דברים לעשות ויותר מידי אנשים לעודד הלילה! אתה רצית את המסיבה הזאת ואתה הכרחת את הארי לארח אותה, אז אתה אחראי לשלוף את הקוץ מהתחת שלו!"

יחד עם זאת, הוא דעך חזרה לתוך הקהל ואני הסתובבתי חזרה למייסי שוב.

"עכשיו," נשמתי, "איפה הייתי?"

"היית באמצע למחוק לעצמך את הפרצוף."

"אה, כן. ויש התקדמות יפה מאוד, אני חייבת לציין." הטקילה הפכה אותי להיות חמה ומעקצצת, המוזיקה האיומה נהפכה נסבלת קצת יותר והכאב מהעקבים הגבוהים שלי היה עכשיו לא יותר מזיכרון רחוק.

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" מייסי שאלה.

מייסי המצחיקונת והלחוצה. אם היא הייתה קוראת רק עמוד אחד מספר הביטחון העצמי המוטעה של ג'ון פיצפטריק – אני – היא הייתה מצליחה הרבה יותר.

"ברור שכן," הבטחתי לה, מטביעה עוד שוט. כשהושבתי את הכוס בחזרה על הדלפק, זקפתי את גבותיי אליה, כאילו כדי לומר 'רואה? זה קל כמו בחורה במדעי החברה."

"אני שמחה שאת חושבת ככה," מייסי אמרה, "כי זאין נמצא ממש שם, מדבר עם הבחורה שהתחת שלה נתלה לה מחוץ לשמלה."

לפני שאפילו אימתתי את המידע, התנשמתי כל כך חזק עד שהזוג הדביק כמה מטרים משם שברו את הנשיקה שלהם כדי לבדוק אם אני בסדר. ואז, במו עיניי, ראיתי שזה היה נכון: עם עיניים מהורהרות מסתוריות ועמוקות, זאין החזיק בירה ביד אחת וידו השנייה הייתה על כתפה של הבחורה כשהוא רוכן קדימה ולוחש לתוך אוזנה.

"אוי, פאק!" קראתי. בלי לחשוב, העברתי את אצבעותיי בין שיערי המסורק בקפידה. "מה אני עושה? איך אני עוצרת את זה?"

"אני לא יודעת," מייסי אמרה בטון מתנצל.

"אני צריכה עזרה!"

היא זרקה את ידיה בכניעה. "את זאת שיש לה את כל התשובות!"

"לא הייתי אמורה לדבר איתו עדיין! זה היה אמור להיות יותר מאוחר הערב, כשהמסיבה תגסוס ושנינו נהיה במצב שקט ובכל זאת ערני של שיכרון בדיוק בזמן שבו רגשות אמיתיים יוצאים החוצה ואנשים מתאהבים!"

מייסי נתנה בי מבט חד. "טוב, אם לא תעצרי אותו עכשיו, הוא עשוי מאוד לעזוב מוקדם הערב עם גברת רגליים שם."

מתוך פאניקה, צבטתי את הגשר של האף בניסיון להרגיע את עצמי.

זה לא עבד.

"מי זאת בכלל?!" דרשתי, מנסה לקבוע את זהותה דרך צורת התחת שלה.

"בטח ידידה של נייל."

"לעזאזל, נייל!"

התחרטתי שלא הרסתי את המצלמה שלו כשעוד הייתה לי הזדמנות.

במקום, הורדתי עוד שוט טקילה, מוציאה את לשוני לנוכח הטעם המר. תמריץ של ביטחון והרס עצמי תקף אותי בבת אחת.

"לכי," מייסי עודדה אותי. "במהירות האור!"

"אלוהים," מלמלתי לעצמי בזמן שהתיישרתי וטופפתי על עקביי מהמטבח הקטן ואל תוך הסלון הקטן וההומה, חולפת על פני מה שהרגיש כמו מאות אנשים בדרך. כמה ידיים אפילו מצאו את דרכן אל הישבן שלי – ככל הנראה בטעות, אבל העפתי אותן בכל מקרה.

ואז זה היה רק אני, זאין, וגברת רגליים הקטנה. שניהם היו שקועים בשיחה, ואני... טוב, בהיתי במבוכה מהצד.

כנראה הייתי נואשת לא לאבד את מה שהיה כמעט באחיזת ידי. או שאולי אלה היו 4 כוסיות הטקילה שהתחילו להשפיע. כך או כך, בזמן שהוא רכן קדימה כדי ללחוש לתוך האוזן שלה שוב, התפרצתי בקריאה עליזה.

"זאין!"

כשהוא הפסיק את רצף הלחישות שלו באמצע כדי להרים את ראשו בהפתעה, אני עמדתי שם כמו מטומטמת עם ידיי הג'אז שלי בחוץ, כאילו אני מציגה את עצמי בברודווי. כמו צבי באורות פנסים, רק שצבי בשונה ממני, היה בורח.

זמן לחשיבה מהירה. גם כן לא הצד החזק שלי.

"היי!" קראתי, לוקחת צעד קרוב יותר ומושיטה יד כדי לטפוח לו על הכתף. משכתי אותה לאחור בשנייה האחרונה – הדבר האחרון שרציתי היה להיות 'חברה ותיקה' בשביל זאין. הדרך שבה הוא הסתכל עליי אמרה לי שאולי לא אצטרך להיות כזאת.

"ראיתי אותך מהצד השני של החדר והייתי חייבת לבוא להגיד שלום. איך מבחני אמצע השליש שלך הלכו לך?"

"הם היו בסדר," הוא השיב, עדיין קצת בשוק מההתפרצות שלי. הוא התרחק מגברת רגליים והוסיף, "משעממים, למען האמת."

"היית חייב לראות את זה מגיע."

הוא משך בכתפיו, חצי חיוך משחק על שפתיו.

"טוב, היה נחמד לראות אותך," הצעתי.

הוא הנהן, דוחף את ידיו לכיסים. "גם אותך, ג'ון."

לפעמים, כשהשם שלי נפל משפתיי הסיגריה של זאין, רעד זרם במעלה עמוד השדרה שלי. זאת הייתה אחת מהפעמים האלה.

הבנתי שהשיחה שלנו הסתיימה ביעילות, ולא עשיתי שום דבר בשביל לקדם את המעמד שלי בתור החברה של זאין. ויותר נורא, אם אני אלך עכשיו, הוא יחזור בדיוק למקום שבו עצר: יותר מידי קרוב למישוש התחת העירום של רגליי עכביש.

אז עמדתי שם. מחכה. מחייכת.

ולאחר מה שנראה כמו דקות רבות וארוכות של סבל מתמשך, זאין לקח נשימה.

"לולה, זאת ג'ון," הוא אמר, מכניס את הצלע השלישית לשיחה. "זאת הדירה שלה."

חייכתי, אולי קצת יותר מידי בציניות. ובתוך תוכי שיבחתי את עצמי על כך שלא הודעתי לה שהיא במקרה חולקת את אותו השם עם כלבת המחמד של אמא שלי.

"הדירה שלך?" לולה חזרה, פתאום מאוד מתעניינת בי. "את גרה כאן?"

משמרת את חיוך הפאי החם שלי, הנהנתי. "כן."

"היא מהממת! איך את יכולה להרשות לעצמך אותה?"

משכתי בכתפיי. העניינים התחילו לחרוג קצת מהנושא.

"רק רגע. אני מכירה אותך..." היא אמרה, נועצת בי עיניים חשדניות. "את מכינה סנדוויצ'ים בהאב קאב."

פתחתי את פי כדי להגן על עצמי, אך היא לא השאירה מקום.

"אל תגידי לי שאת משלמת על המקום הזה ממשכורת של חנות סנדוויצ'ים?"

"טוב, אני..." פתחתי, תוהה כיצד לגשת לשאלה שלה. לעזאזל עם זה. "פחות או יותר."

"הארי השותף שלה," זאין התערב, מציב את ידו על כתפה של לולה כדי לכוון את תשומת ליבה לקצה השני של החדר, לצערי הרב. "הוא זה שמסתובב ומניח תחתיות מתחת למשקאות של כולם."

"אה, כמובן," לולה אמרה עם צחקוק.

"אבא של הארי קנה לו את המקום הזה, אז הוא למעשה חינם בשביל השניים האלה," זאין סיים.

בלעתי את התגובה שהייתה על קצה לשוני. לא רציתי להתפרץ על זאין, אבל היה די קשה לא לציין שלמעשה אני כן שילמתי שכר דירה – להארי.

"סידור ממש נחמד," לולה אמרה, ואני עליתי על רמז של חוצפה בקולה. היא הפנתה את תשומת ליבה בחזרה אליי. "אז אתם שניכם גרים ביחד?"

לא הערכתי את הקריצה שהיא צירפה לסוף השאלה, אבל עדיין הנהנתי.

"כמה זמן אתם כבר יוצאים?"

"מה?" אמרתי. "אנחנו...לא. זה לא ככה."

"באמת? איך את מצליחה להרחיק את הידיים שלך ממנו?"

זאין חייך בשעשוע בזמן שאני ניסיתי להבין איך קרה שלולה עדיין נכללת בשיחה הזאת ביני לבין זאין.

"על ידי לא לגעת בו." עניתי והנדתי בראשי. "אף פעם. זה קל. הוא לא...אנחנו לא...אני לא מעוניינת בו. אני לא
מעוניינת...בו."

השארתי את זה בסימן מסתורין, גוררת את עיניי בכוונה במעלה חזהו של זאין. האישונים שלו נדלקו, ולשנייה אחת קצרה, יכולתי להישבע שהוא הבין.

"אה," לולה אמרה עם הנהון מבין. "אז את לסבית?"

קימטתי את מצחי. "רגע. מה? לא. לא, אני...אני רחוקה מזה. אני...זין. לגמרי בעד זה."

צחקוקיו השקטים של זאין עצבנו ושימחו אותי בו זמנית.

"אבל את גרה עם מר גומות הורסות שם, ואת עדיין רווקה."

"זה נכון," אישרתי.

"את רווקה, נכון, ג'ון?" זאין שאל, כאילו זה פשוט זרח ממנו.

"כן." שילבתי את קרסוליי, קושרת את אצבעותיי ומטה את ראשי הצידה, מקווה שהוא יקלוט את התמונה.
"רווקה...ומחפשת."

"מעולה," הוא נשם, מרפה את כתפיו.

התבהרתי. "באמת?"

"כן. אני מתכוון, את בחורה מושכת," הוא אמר, והלב שלי כמעט זינק לי מתוך החזה, "חמודה, חרוצה, מצחיקה."

"כל הדברים האלה," הסכמתי תוך כדי הנהונים איטיים.

"אולי את יכולה לעזור לי."

"כל דבר." המילה חמקה משפתיי כאילו היא מחכה לצאת כבר שנים.

זאין התקרב אליי והבעת פניו הפכה רצינית. לפתע, גברת רגליים הקטנה דעכה ונשארנו שם רק שנינו.

"בשבוע שעבר, ליאם נפרד מקלואי – "

"בהחלט." זאין עצר, גבתו מורמת בבלבול. גם אני הופתעתי מהתגובה הלהוטה שלי. – אבל מה שהיה אפילו יותר מפתיע זאת העובדה שדיברנו על חבר שלו ליאם במקום על מערכת היחסים שלנו. "סליחה רגע. מה?"

"טוב, ליאם וקלואי נפרדו. ואפילו שהוא היה זה שחתך את זה, קשה לו לשחרר. אז חשבתי שאם אני אוכל לגרום לו לבלות קצת זמן עם מישהי אחרת- " בתגובה לפרצוף המדוכדך שלי, הוא מיהר להוסיף, "זה יכול להיות כל דבר, אפילו רק לדבר – אני חושב שזה ממש יעזור לו."

מצמצתי.

"אז, את מוכנה, אפילו רק לכמה דקות, לדבר איתו קצת?" זאין שאל בתחינה. "זה יהיה המון בשבילי. אני רק רוצה שהוא יהיה עצמו שוב."

מה שהיה המתסכל ביותר מכל הדברים שאהבתי בזאין – הנאמנות לחברים שלו – שימש עכשיו כנשק נגדי. איך הייתי יכולה להגיד לא?

זאת הסיבה שבגללה בסופו של דבר מצאתי את עצמי מוזגת שוטים של טקילה לי ולליאם על הספה כשנשים לבושות בצמצום רקדו מסביבנו וזאין הוביל את גברת רגליים החוצה אל המרפסת תוך כדי שהוא לוחש לתוך אוזנה.

איזה ביטחון עצמי ואיזה נעליים.


*


אורחים החלו להיעלם בשעות המוקדמות של הבוקר, אבל היה כמעט שלוש כשליאם המעולף נסחב על ידי נייל ולואי במורד המעלית ולתוך מונית מחכה. לא לפני שלואי מיקם עט שחור בין הכריות של הספה וצייר כמה וכמה איברי מין על כל הפרצוף שלו, כמובן. בגלל שנרדמתי על כתפו של ליאם וערסלתי בקבוק טקילה בין זרועותיי, לואי ניסה להפוך גם אותי ליצירת אומנות פורנוגרפית. למזלי הרב, הרגע שבו העט נגע לי בלחי היה גם הרגע שבו התעוררתי, מרגישה קצת יותר שיכורה וקצת פחות פרובוקטיבית ממה שהתכוונתי.

"מייסי אמרה להגיד ביי," הארי אמר לי כשהוא סגר את הדלת על אחרון חבריו. "ושהיא מצטערת, מאיזושהי סיבה."

"היא דיברה איתך?" שאלתי, מרגישה פרץ גאווה מכך שלפחות חצי מהתוכנית יצאה לפועל היום.

"כן," הארי אמר. "בדרך החוצה."

"אה." פורעת את השיער עם ידיי, נאנחתי, מבינה שמייסי אמרה בקושי כמה מילים בודדות לשותף שלי. "מתי היא הלכה?"

"בערך באותו הזמן שחבורת המאוננים שציירו זיינים על המקרר שלי הלכו."

"מה?"

הארי הצביע על המקרר, ולמרבה הפלא, על השטח המגנטי הלבן של הדלת היו שלושה ציורים של איברי מין גבריים. אחד גדול, שניים קטנים.

"וואו," נשמתי, "למה יש כזה קשר גדול בין שיכרות לבין הצורך של אנשים לצייר זין?"

הדירה הייתה אסון. עם פקקי בקבוקים מושלכים על הרצפה, כוסות חצי מלאות עומדות על כל משטח , וצ'ייסרים דביקים שפוכים על הדלפק. לא היו סיגריות רק במרפסת, אלא גם מפוזרות על רצפת המטבח המובילה אליה. כל המקום הסריח מבירה והורמונים, ולא היה לי שום חלק מכל זה. איזה אכזבה עצומה.

מה שהיה אמור להיות הלילה הראשון של מערכת יחסים יפהפייה הפך להיות לילה שהיו לי ממנו מעט מאוד זיכרונות.

"ומה עם זאין?" שאלתי בזהירות, לא בטוחה אם רציתי לשמוע את התשובה.

הארי, משתמש במטלית לחה וסוג כלשהו של חומר ניקוי בניסיון לקרצף את הציורים מהמקרר, עצר למספיק זמן בשביל לתת בי מבט קר.

"פיץ, זוכרת את הפעם הזאת שאמרתי לך להפסיק לחשוב כל כך הרבה ולקחת הזדמנויות שמוצעות לך במקום לנסות יותר מידי ליצור אותם בעצמך?"

הכתפיים שלי צנחו. "הארי," אמרתי בטון מזהיר, "זוכר את הפעם הזאת ששאלתי אותך מה קרה לזאין?"

הוא נשף בעצבנות. "הוא עזב בזמן שישנת."

"לבד?"

דממה.

"לבד?" חזרתי, יותר חזק מלפני כן.

"לא," הארי פלט החוצה, מקרצף בכוחניות את הזין הגדול ביותר. "הוא עזב עם בחורה."

הלב שלי נפל בחוסר אונים לתוך בטני והתיישב שם כמו סלע. בחלישות, שאלתי, "היו לה רגליים ארוכות?"

להארי נמאס מהשאלות, או שאולי נמאס לו מהמרדף התמידי שלי אחר אהבתו של זאין.

"לפי מה שאני זוכר, כן."

"ושמלה שלא יכולה להכיל את התחת המתפרץ שלה?"

"זאת האחת."

זרקתי את ראשי לאחור וגנחתי. "ראית אותו הולך ולא עצרת אותו? ידעת שהלילה הולך להיות הלילה שלי! ידעת שאני אהיה הרוסה אם הוא יעזוב עם מישהי אחרת! איך יכולת לעשות לי את זה? איך?"

לא מושפע על ידי הזעם שלי, הארי משך בכתפיו. "מצטער," הוא אמר ללא כל רמז של התנצלות. "הייתי קצת עסוק בלצוות על החברים המפגרים של נייל לצאת מהבית שלי אחרי שהם השחיתו את המקרר, ובאותו הזמן, להרחיק שלושה תלמידי שנה שלישית חרמנים מלעשות את זה בחדר שלך ולנקות כתם יין אדום מהשוליים של הספה!"

"למען השם," קראתי, קוברת את פניי בידיים שלי, "אתה חייב לשחרר את האובססיה לניקיון של המקום הזה. זה לא בריא."

הוא הניח את בקבוק החומר ניקוי ופנה להסתכל עליי. יכולתי להרגיש את מבטו הבוער, אבל לא עליתי לפגוש אותו. "לא רוצה לגרום לך להרגיש גרוע יותר, אבל סתם שתדעי שאם לא היית מכריחה אותי לארח את המסיבה והיינו עושים את זה אצל זאין במקום, זה הייתי אני שלוקח את התחת המתפרץ הזה הביתה, לא הוא."

זרקתי את עצמי על שרפרף ליד דלפק המטבח, איפה שבקבוק הטקילה ישב, טהור וזוהר בין המשקאות השפוכים והנטושים.

"כמו תמיד, הרגישות שלך נוגעת ללב," אמרתי בחוסר הבעה, "אבל שוב, זה היה רעיון של נייל."

"ועכשיו הדירה שלי הרוסה."

"ועכשיו האחד שאני אמורה להיות איתו נמצא עם מישהי אחרת."

הארי טלטל את ראשו, מושך שרפרף ומצטרף אליי. "אסור לנו לתת לנייל לקבל החלטות יותר."

"אני אומרת שנהרוג אותו."

"לאט וכואב."

הארי תפס שתי כוסות שוטים שהיו בהישג ידו. "טקילה?" הוא שאל, לוקח ממני את הבקבוק.

זה היה רעיון רע. עדיין הרגשתי מסוחררת מהמתקפה שלי מוקדם יותר הערב.

"בבקשה," השבתי בנימוס.

אולי נייל לא היה היחיד שצריך להיאסר מקבלת החלטות, אבל לא עמדתי להיות זאת שתציין את זה בקול רם.

הארי מילא שוטים, אחד לכל אחד, ולאחר שהם התרוקנו, הורדנו עוד שניים. תוך דקות אחדות, ידעתי שאני אהיה מחוקה.

"מצטער שהעניין עם זאין לא הסתדר הערב," הוא אמר, מנער את תלתליו מצד לצד בניסיון להיפטר מהטעם המר על לשונו.

סחבתי אנחה ארוכה. "מצטערת שהמקרר שלך הוא קולאז' של ביצים שעירות."

הוא הנהן, מתנחם בצער של עצמו. "תבטיחי לי שלא מארחים יותר מסיבות, פיץ, בבקשה?"

הטקילה הייתה בדרכה על הכביש המהיר אל המוח שלי – ידעתי כי לפתע הרגשתי פרץ חיבה יוצא דופן לשותף שלי, שבאמת היו לו גומות הורסות ושיער שגורם לך לרצות לסרק את אצבעותייך דרכו, למרות שניסיתי לא לחשוב על זה רוב הזמן.

"זאת הדירה שלך, בוס," ציינתי.

"הדירה שלנו," הוא תיקן אותי בשקט.

"אוקי," הייתי שיכורה מידי בשביל להתחיל וויכוח. בזמן שהארי נהנה עם עוד שוט, צפיתי במאוורר התקרה מסתובב ובדרך שבה הוא נושף ברכות על שיערו של הארי. גם לזאין היה שיער נחמד, ואם הייתי משחקת עם הקלף שלי הלילה, הייתי יכולה להעביר את האצבעות שלי דרכו.

"הארי," פתחתי, מחכה עד שהוא בלע את השוט ועיניו היו עליי. "אתה חושב שגילחתי את הרגליים וקניתי הלבשה תחתונה סקסית לחינם, או שזאין היה נותן בי מבט שני אם רגליים ארוכות לא הייתה שם?"

הוא גנח. "די להתבכיין, פיץ."

"אני רצינית. בבקשה?"

"אני לא יודע, בסדר? אני לא מכיר את ההעדפות שלו או הטעם האישי שלו ואת יודעת שזה משגע אותי לנתח דברים כאלה איתך."

"יש לי סיכוי בכלל? תגיד לי רק את זה."

"כל עוד יש לך ואגינה ואת הרצון להתפשט, יש לך סיכוי עם כל אחד מהגברים בקמפוס הזה."

הזעפתי פנים. "תעשה לי טובה."

"אני לא צוחק."

"אתה מכליל."

"אני לא. תבחרי איזה בחור שאת רוצה ותתפשטי מולו. אני חותם לך שיהיה לך סיכוי."

"אני לא מאמינה לך."

"למה לא?"

"כי אתה לא כזה!"

להארי לא הייתה תגובה מילולית – הוא פשוט טלטל אליי את ראשו, כאילו היה מאוכזב מחוסר השיפוט שלי.

"אז אתה אומר שאם הייתי מבהירה את זה שאני רוצה לשכב, אתה תהיה מעוניין?"

הוא שחרר נשימה קצרה של צחוק, לא מאבד מהקוליות שלו. "תבחרי מקום ושעה, מתוקה."

הידקתי את לסתי. "אפילו בידיעה שאני מאוהבת במישהו אחר?"

עם חיוך, הארי השיב, "אני יכול לגרום לך לשכוח ממנו לגמרי."

צחקתי לנוכח הרעיון המגוחך. צחקתי עד שהיו דמעות בעיניי. ואז, כשהטקילה חדרה לתוך הורידים שלי והרגיעה כל שריר בגופי ספוג האלכוהול, הצחוק הפך לדממה דומעת, מתבוססת מנגד לקירות המוח שלי עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר. את הדממה.

הוא בהה בי.

כשהארי ואני עטפנו את עצמנו אחד סביב השנייה במטבח, שפתיים נעולות, והתקדמנו עד להתנגשות בתוך מדף הגביעים התלוי במסדרון – שולחים אותו ליפול על הקרקע בפעם השלישית באותו הלילה – חלפה במוחי המחשבה שאולי הזמן הטוב ביותר לקבלת החלטות גורליות הוא לא תחת השפעת טקילה.

-•-•-
אוקי אני רוצה להבהיר כמה דברים-

1.הסיפור לא שלי וגם לא תרגמתי אותו,הוא כבר נמצא מתורגם בפייסבוק ואני רק מעבירה אותו לכאן כדי שיהיה נגיש יותר
2. אני פשוט כל כך אוהבת את הארי והרגשתי צורך לציין את זה
3. תכירו לבנות את הסיפור!!! הוא באמת הפאנפיק האהוב עלי ואני בטוחה שהוא יהפוך להיות גם שלכן!