Awkward beat

פרק 8

פרק 8

לואי באמת היה סיכון לא קטן בסביבת מכשירי כתיבה, כך גיליתי, בלילה שבו נערך סבב הפאבים. איתרתי אותו לראשונה כשיצאתי מחדרי, עם שטרות תחובים בתוך החזייה וכמויות מוגזמות של אייליינר שחור על הפנים כדי להבליט את העיניים שלי.

"מה אתה עושה?" שאלתי. מפרק היד שלו היה באוויר והעט שהחזיק הייתה קרובה באופן חשוד לדלת של הארי.

לואי הניח אצבע על שפתיו כדי להשתיק אותי. עם חיוך חשאי, הוא פנה בחזרה אל הדלת.

הוא בקושי הספיק לגעת בדלת עם קצה העט כשאני חציתי את המסדרון במהירות כדי למשוך את היד שלו. "לא!" גערתי בו כאילו היה ילד בן 5.

מופתע על ידי הנזיפה שלי, לואי הזעיף פנים. "זה יהיה מצחיק!" הוא התווכח בלחישה.

"אולי, אבל הבטחתי להארי שהשטח של הדירה הזאת יהיה נקי מאיברי מין עד סוף הלילה."

בין ההתלחשות הבהולה שלנו, דלתו של הארי נפתחה בתנופה והוא יצא אל תוך המסדרון, זרועותיו משולבות מעל החזה שלו.

"בלי זיינים," הוא אמר, תולש את העט מידו של לואי.

"אין בעיה, אחי," לואי הסכים. "בלי זיינים ואתה יוצא היום."

"בלי זיינים ואני נשאר כאן."

לואי לא השתכנע. "אף אחד לא זוכה!"

הארי נאנח. "תראה, הייתי יוצא אם הייתי יכול, אבל יש לי פרויקט ענק להכין ליום שני ואני כנראה עושה לילה לבן היום ומחר גם ככה. אני צריך מינימום שמונים ושש כדי להעלות את הממוצע שלי בשלושה אחוזים, ואפילו אז זה לא יהיה מספיק. זה השבוע האחרון של הלימודים – אני חייב להיות רציני אם אני רוצה אי פעם לצאת בימי שבת שוב."

עם משיכת כתפיים, לואי אמר, "בחודש שעבר כתבתי חיבור על המהפכה הצרפתית בארבע לפנות בוקר שיכור מהתחת. קיבלתי תשעים."

"נפלא. תודה על השיתוף." קולו של הארי היה מונוטוני ויבש, וידעתי שהגיע הזמן לרדת ממנו.

"אוקיי." מחאתי בידיי והחלתי למשוך בכתפו של לואי. "הארי, תחזור לחדר שלך. תעבוד קשה. אנחנו נלך עוד חצי שעה ולא יהיו אף זיינים בשום מקום, בדיוק כמו שהבטחתי."

הוא גנח. "זוכרת את הפעם הזאת שהבטחת שלא יהיו יותר מסיבות?"

"זאת לא מסיבה, בסך הכל משקאות. זוכר את הפעם הזאת שאמרתי שאני אדאג לזה?"

מהוסס, הארי הניד בראשו. "זוכרת את הפעם הזאת שהבטחת בדיוק את אותו הדבר וכל כך השתכרת כדי להרשים מישהו עד שהתעלפת והשארת אותי להתמודד לבד עם הזיינים?"

לואי הניח יד על כתפו של הארי. "איבדת אותי."

עם אנחה עגמומית, הארי חזר לחדרו לאחר ששלח מבט חד אחרון לכיווני. עקבתי אחר לואי בהמשך המסדרון בדיוק בזמן לפגוש את מייסי כשהיא נכנסה דרך הדלת הראשית.

"תודה לאל שאת פה," נשמתי בהקלה כשאני זורקת יד סביב כתפיה. "הארי החליט שהוא רשמית לא בא, אז אם גם את היית מבריזה לי, זה היה משאיר רק אותי רק עם נייל כל הלילה."

"הארי לא בא?" מייסי הפריעה, עיניה ננעצות בשלי, לחוצות וכעוסות.

עצרתי את עצמי מלהמשיך. "אממ... מה?" שאלתי, רק כדי לעכב אותה ולהרוויח לעצמי יותר זמן לחשוב. יכול להיות שגורם מכריע בהסכמתה של מייסי לבוא לכאן הייתה ההזדמנות לבלות זמן עם הארי – אבל אם לא הייתי מבטיחה לה שהוא יהיה שם, היא בחיים לא הייתה באה. ואם עמדתי לחשוף את עצמי מול זאין, אז רק נייל והמצלמה המטופשת שלו בתור נחמה, לא היו למעשה נחמה בכלל.

כשמייסי נתנה לי מבט נוקב, המשכתי.

"לא. לא, הוא לא בא. ניסיתי לשכנע אותו, אבל מסתבר שהוא מעדיף לנצל את הזמן שלו בלמידה. משהו בקשר לאבא שלו, ומורה פרטי..." זרקתי את ידיי כאילו כל העניין היה שטויות. "מה שזה לא יהיה. זה לא משנה. יש לך אותי."

"ומה יקרה כשאת תנטשי אותי לטובת זאין?" מייסי דרשה בלחישה, מתנערת מידי על כתפה במטרה לפשוט את המעיל שלה. "מה אני אמורה לעשות? הבטחת שזה לא יהיה מביך ולא נוח ועכשיו – "

"תירגעי," לחשתי בחזרה. "את מגזימה. הכל יהיה בסדר."

"איך את יכולה להבטיח את זה? אני לא מכירה כאן אף אחד!"

"אז תפגשי מישהו! תראי, יש כאן מלא אנשים!" החוויתי עם ידי מסביב לחדר, שהסתובבו סביבו בערך חמישה עשר איש.

"אני לא כמוך, פיץ! את יודעת שאני לא יכולה פשוט לגשת למישהו ולהתחיל לדבר! אני צריכה שבועות של שקילה זהירה לפני שאני בכלל מחליטה מה אני רוצה לומר! הסיוט נהכי גרוע שלי מתגשם – "

"מייסי?"

קול עמוק שבר אותנו מוויכוח הלחישות הלהוט. מייסי ואני הרמנו את ראשנו בבת אחת, כאילו הרגע נתפסנו עם הידיים בתוך צנצנת עוגיות. עומד בכניסה עם בירה וגבות זקופות היה ליאם.

"ליאם," קולה של מייסי יצא כחריקה. נתתי בה מבט צדדי – היא באמת הייתה יכולה להיות מוזרה חברתית לפעמים.

ליאם, בכל מקרה, לא ייחס לכך חשיבות. במקום, חיוך פרץ על פניו, והוא הרפה את כתפיו. "היי, אני, אה, לא ידעתי שאת באה. ג'ון לא הזכירה את זה."

"ג'ון לא חשבה שיהיה לך אכפת," אמרתי, מזמינה את עצמי לשיחה בגוף שלישי.

מבטו של ליאם הבזיק אליי לשנייה קצרה לפני שחזר למייסי. "בטח," הוא אמר. "אני... אה, רציתי לוודא שההאב קאב עדיין כשיר לעסקים אחרי שקופסאות הגבינה האלה נגנבו בשבוע שעבר. ואני מתכוון, צוחק מי שצוחק אחרון – עשרים קילו גבינה יכולים להרוג בן אדם."

למעשה, שמחתי שליאם התעלם ממני – וגם מייסי, לאחר עוד מבט צדדי – כי הפרצוף שלי הצטייר כבלבול טהור. זאת הייתה שיחה אמיתית? על מה לעזאזל הוא דיבר?

גבינה? אמרתי לעצמי.

"כן, אנחנו בסדר," מייסי אמרה לו, מהנהנת בהתלהבות. "הזמנו עוד וחזרנו למסלול. תודה על העזרה."

עכשיו היה תורו של ליאם להנהן. "את תבואי הלילה? לסבב הפאבים?"

קפצתי חזרה להכרה. "היא באה," אמרתי לפני שמייסי הצליחה למלמל את דרכה החוצה.

ליאם בקושי הגיב לתשובה שלי והתרצה רק כאשר מייסי עצמה אישרה, "כן."

"אה," הוא אמר, מרשה רק לחיוך הקלוש ביותר לחצות את פניו. "יופי."

ברגע שהוא הלך, פניתי אל מייסי עם הבעת פנים מוקצנת של תדהמה.

היא משכה בכתפיה, למרות שאפילו היא לא הצליחה להכיל את רמז החיוך בקצה שפתיה.

עשינו את דרכינו למטבח כדי להכין משקאות. בזמן שערבבתי ספרייט עם הוודקה שלי, ניסיתי להתעלם מזאין , שנראה חלומי במעיל העור שלו והג'ינס השחורים. גברת רגליים הקטנה הייתה מחוברת למותניו, ואני לא הייתי משועשעת אפילו קצת.

נייל, שבדיוק סיים שיחה עם חברתו של לואי, ג'וזי, פסע אלינו כדי להעניק לי ולמייסי ביקור.

"מה אני שומע על זה שהארי לא בא?" הוא שאל, מנער את המצלמה שלו מולי כאילו שזה אמר לי משהו. "טענתי את המצלמה שלי והכנתי כל מיני אלתורים וסימנים בשביל שאת תוכלי לשחק, ואז לואי אומר לי – "

"סתום את הפה," התרסתי בלחישה. מודעת לכך שמייסי, שלא ידעה על התוכנית, עמדה ממש לצידי. זה לא היה הזמן – אולי הזמן לעולם לא יגיע – בשביל שהיא תשמע על תרחיש מערכת היחסים המזויפת שלי.

נייל נסוג לאחור, עוטה הבעת פנים של כלבלב מסכן שבעטו בו. הוא הצמיד את המצלמה לחזהו כדי להגן עליה מפניי. "זה קרה פעם שעברה," הוא אמר, קולו נמוך ונבגד. "בפעם הקודמת שהזמנתם לכאן אנשים את גם התפרצת עליי. אם זה ימשיך ככה, אני לא אבחר בך להיות המארחת שוב!"

מוזר – כשהוא נעול בחדרו ומקופל מעל ספרי לימוד ומחברות , כמעט יכולתי לשמוע את הארי מוחה דמעות של אושר.

נייל הלך בדיוק בזמן המתאים בשביל שאתפוס את משוא אהבתי בנעילת שפתיים עם גברת רגליים. ספוגת עצבים, הסתובבתי לאט אל מייסי, שהתכווצה עבורי בסימפתיה.

"אנחנו תמיד יכולות...לא ללכת," היא הציעה במשיכת כתפיים ביישנית.

בשיניים חשוקות, טלטלתי את ראשי. "הו, אנחנו הולכות," הסתובבתי על עקביי כדי למשוך כוס נוספת מהארון. לתוכה, מזגתי כמות רצינית של וודקה מהולה בספרייט. היה חייב להימצא פיתרון למצב האומלל הזה, וקיוויתי שהוא ינחת עליי בתחתית הבקבוק.

מייסי הייתה סקפטית. "הארי לא הולך לאהוב את זה. זוכרת מה קרה פעם קודמת?"

...כן, למעשה, זכרתי מה קרה בפעם הקודמת.

"הארי לא כאן," התרסתי די בילדותיות, "אז בזמן שאני עובדת על לשכר את עצמי, את בתורנות זיינים."

"מה?!" לפי הבעתה המזועזעת של מייסי, היה אפשר להניח שכרגע ביקשתי ממנה לירות בתינוק.

"תירגעי," אמרתי, מוזגת כמות מינימאלית של צ'ייסר לתוך המשקה החזק שלי. "פשוט תוודאי שאף אחד לא משחית את המקום. כשאני אספר להארי מי שמר על הקירות שלו נקיים מאיברי מין, את תרוויחי מקום חם בלב שלו, מבטיחה."

מייסי נאנחה, לא משוכנעת. "הארי אפילו לא יוצא הלילה, פיץ. זה באמת שווה את זה אם אני אבוא?"

מטביעה חצי מהכוס שלי ומטלטלת את ראשי שוב כדי להיפטר מהטעם המר, לקחתי צעד לכיוונה והנחתי את ידי על כתפה. "לגמרי," אמרתי בהחלטיות. "הסיבה היא, שאת ישנה אצלי הלילה כתוצאה מכך שאין אף אחד שילווה אותך הביתה בחושך. התוכנית המקורית הייתה ששנינו נתמוטט יחד על המיטה שלי, אבל כמו שאת יודעת, זאת מיטת יחיד, וכמו שאת יודעת, אני הולכת להיות מחוקה בסוף הערב. במצב השיכרות שלי, אני אמעד בחזרה לכאן ואגיד להארי שיש לו שתי אפשרויות. או שהוא מלווה אותך הביתה – מה שירוויח לכם עשר דקות שלמות להתאהב – או שתשני במיטה שלו."

"מה?!" מייסי זעקה, מטיחה את ידה על הדלפק בהתנגדות נחרצת . "פיץ!"

"זה יעבוד."

"זה מטורף!"

"זה גאוני," אמרתי עם קריצה. "פשוט תשאירי את זה לי, ואת תהיי גברת הארי סטיילס עד סוף השנה."

מייסי מחתה, אבל התעלמתי ממנה וגמעתי את שארית המשקה שלי כשאני בוחנת את הדירה ואת האורחים המתערבבים בה. זאין ישב על הספה בזמן שלולה ישבה לצידו, תולה את עצמה מעבר לכתפו. הקאתי קצת בתוך הפה.

"ועם קצת מזל," מלמלתי לעצמי, "רגליי עכביש תידרס על ידי אוטובוס."



*


ידעתי לפי הדרך שבה קור נובמבר המאוחר לא פגע בי בזמן שהלכנו מפאב לפאב שכמות אלכוהול כבדה עבדה במערכת שלי. אבל עדיין, חוץ מכמה פספוסי צעדים על מגפי העקבים הגבוהים והסומק הורוד על לחיי, בקושי הרגשתי את ההשפעה. כנראה מפני שמאז הפאב השלישי בסבב שלנו, ממתק הזרוע החדש של זאין לא שחררה את האחיזה שלה עליו אפילו לשנייה, ובתור מישהי שאירחה את המשקאות המוקדמים והוזמנה אישית על ידי זאין, הרגשתי שהגיע לי לקבל את החלק שלי בפרס. או שאולי זה היה מפני שמצב הרוח החמוץ שלי לא עבר בשתיקה על ידי נייל, שהתחיל להתחמק ממני כמו שהוא מתחמק מאגף הירקות והפירות בסופרמרקט. או שאולי היה לזה קשר לעובדה שליאם מיקד את כל תשומת ליבו בבעלת הברית היחידה שנותרה לי, מייסי, שפתאום עשתה חיים משוגעים למרות הסבל שלי.

כל זה היה מאוד לא בסדר.

הייתי בפאב הזה – הרד פוקס – מספיק פעמים בעבר. הוא היה מאופיין בעשרות תאי עץ גבוהים, מוזיקה של הביטלס מתנגנת בקולי קולות, וצ'יפס עבה וטעים להפליא שהיה בלתי נמנע לחלוטין אך לגמרי מביך מבחינת קלוריות. (במקום להזמין לעצמי, גנבתי מהצלחת של נייל כשהוא לא הסתכל. הגיע לו על זה שהוא התעלם ממני).

אבל אפילו עם הצ'יפס האורגזמי, שקלתי ברצינות לחתוך וללכת הביתה.

"בטח," מייסי אמרה בתגובה כשהצעתי את זה עשרים וחמש דקות קודם לכן. "מתי שאת מוכנה, אני מוכנה." ואז ליאם החליק לתוך התא שלנו והם גמגמו ומלמלו וחייכו אחד לשני במהלך שיחה על חובותיה הניהוליות שלה בהאב קאב מאז אותו הרגע. כשניסיתי לקבל את תשומת ליבה בדקירות בצד הגוף, היא רק מיקמה את עצמה מחדש בתא כך שגבה פונה אליי.

מתוך הייאוש העגום שלי, הוצאתי את הפלאפון וכמעט שלחתי הודעה מתחננת להארי. כמעט. אם הוא היה כאן, הלילה היה כל כך הרבה יותר טוב. היינו מציגים את האהבה שלנו בכל פאב עד שאף אחד לא היה יכול להתכחש לה – אפילו לא נייל, שידע שהכל מזויף. כמובן, מייסי הייתה חייבת להישלח משם, אבל הייתה לי הרגשה שלאן שלא אשלח אותה, ליאם לא יהיה כל כך רחוק מאחוריה.

מעולם לא באמת שלחתי את ההודעה הזאת להארי. לא בגלל שידעתי ששום כמות של תחינות לא תביא אותו לפאב, אלא מפני שלא רציתי לחשוף את עצמי לבוז שלו. כשהרמתי את ראשי מהמסך ונשפתי קצוות שיער משוחררות מעיניי, תפסתי את זאין צופה בי. ברגע שהעיניים שלנו נפגשו, הוא הסיט את מבטו – בחזרה ללולה – אבל זה היה מספיק בשביל לשלוח את הלב שלי לעשות סלטות מחוץ לחזי.

למרות שזרועו הייתה סביב משענת המושב שלה והיא רכנה לעבר חזהו, המבט היחיד הזה שנחלק ביני לבינו היה מספיק כדי להשאיר אותי שם קצת יותר.

דילגתי מעל מייסי וליאם – שדרך אגב, לא זזו סנטימטר כדי לעזור לי – והלכתי לשלם על המשקה שלי. הרעיון של סבב פאבים הוא משקה אחד לכל פאב, אבל גיליתי שהייתי מהירה הרבה יותר בלסיים את המשקה שלי מהאחרים. אם סבב פאבים היה ענף ספורט ומהירות הייתה המפתח, ללא הייתי אלופה אולימפית עד עכשיו.

מזל שלא טרחתי להוריד את המעיל שלי ברד פוקס, כי כשהסתובבתי ועשיתי את דרכי בחזרה לתא שלנו, הבנתי שמייסי וליאם זזו, התפרשו, ותפסו עכשיו גם את המקום שלי.

בשיא הכנות. מעט מאוד דברים היו יותר מעיקים או משעממים מהעבודה של מייסי בהאב קאב, ועדיין היא זהרה כשהיא דיברה על זה וליאם הקשיב בריכוז לכל מילה שלה. כמובן, כנראה שהיה לו מניע נסתר בחיפוש אחר עוד פעילות מחוץ ללימודים להוסיף לרזומה המפואר שלו.

מגלגלת את עיניי, שיניתי את דרכי והלכתי לכיוון הדלת. לא היה נורא קר בחוץ – אני פשוט אחכה שם עד שנצא לפאב הבא. אולי אני אוכל אפילו לתפוס את מייסי בדרכה החוצה ולשכנע אותה לחזור איתי הביתה.

סגרתי את דלת העץ העבה מאחוריי ועטפתי את עצמי חזק במעיל. למרבה המזל, לבשתי ג'ינס במקום שמלה צמודה שקרצה לי (לגמרי לא מתאימה לפאב, הארי אמר לי כשהוא הניד בראשו לשלילה), התיישבתי על המדרגות הקדמיות של הפאב. כשנאנחתי בכבדות, ראיתי את נשימתי באוויר הצונן.

לגמרי לבדי בלילה החורפי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי מוכנה להודות שנגמרו לי הטריקים. ללא הארי, לא הייתה שום התקדמות שיכולתי לעשות עם זאין – במיוחד לא כשלולה נדבקת אליו. כל מה שיכולתי לעשות היה לצפות ולהתעצבן, ולמרבה הפלא, זה לא היה יותר מדי מהנה. למעשה, זה גרם לי להרגיש פגומה. בשנה הראשונה שלנו באוניברסיטה, אני וזאין פלרטטנו. הראינו עניין אחד בשנייה. היה אפילו לילה אחד שהתנשקנו בחדר המעונות שלו. לא הרבה קרה מאז, אבל מה ללולה היה שלי אין? למה זאת אף פעם לא הייתי אני במקומה?

דלת הפאב נפתחה, ואני התענגתי על האוויר החם שפרץ החוצה כשזזתי הצידה על המדרגות כדי לאפשר לעובר האורח גישה. במקום לחלוף על פניי, הוא ניצל את המרחב כדי לשתול את עצמו לצידי.

זאין. זאין ישב לידי.

סובבתי את ראשי כשצפיתי בו שולח יד לכיסו ומסגל לעצמו תנוחת ישיבה. בתוך תוכי, צרחתי. חיצונית, לא השמעתי הגה – אבל לא הייתי מסוגלת לסגור את הפה.

זאין חילץ חבילת סיגריות מהכיס שלו, פתח אותה בעזרת אגודלו והציע לי אחת. הצלחתי לשלוט בעצמי מספיק כדי לטלטל את הראש בסירוב.

הוא הנהן, לוקח אחת לעצמו, "אכפת לך?"

נאלמת, טלטלתי את ראשי שוב.

הוא הדליק אותה, כשהוא מגן על המצת והסיגריה שלו מהרוח, צפיתי בו לוקח את השכטה הראשונה ביראה. תמיד הייתי מודעת לכך שזאין מעשן, אבל ידעתי גם שהוא היה מאוד חשאי בנוגע לזה. לשבת לידו בזמן שהוא מעשן סיגריה הרגיש לי אינטימי, איכשהו.

"מה מביא אותך לכאן?" הוא שאל.

"אה," נשמתי, פתאום מוצאת את המילים, "רק קצת אוויר צח."

"ממ," הוא חייך חיוך עמום כשהרים את הסיגריה שלו. "מצטער לזהם אותו."

"לא – אתה לא," אמרתי במהרה, להוטה להשאיר אותו איתי.

זאין לקח שכטה נוספת בזמן שקברתי את הסנטר בתוך המעיל כדי להסוות את החיוך שלי. בנשיפה, הוא טלטל את ראשו ומצמץ, כאילו כדי להקיץ מתוך חלום.

"אני יכול לספר לך סוד?"

הלב שלי כמעט נעצר. הנהנתי במרץ.

הוא שבר חיוך עצל, אחד שהתפרש על פניו לאט וגרם למאפיניו לזהור אפילו יותר. הוא הודה, "אולי שתיתי יותר ממה שצריך במשקאות אצלך בבית – תודה על האירוח, דרך אגב. אני די מחוק."

זה היה צריך להיחשב כוידוי פשוט וחסר משמעות, אבל עבורי, זאת הייתה ההתחלה של הכל. אנשים חושפים את הנשמה שלהם כשהם שיכורים. אלה היו הרגעים שחיכיתי להם, במיוחד עם זאין. להיות איתו לבד בלילה שקט בזמן שאלכוהול מערפל את החושים שלנו היה הרבה יותר ממה שדמיינתי.

"גם אני," הודיתי ברכות.

זאין לקח שכטה נוספת. "מה איתך, ג'ון? יש סודות?"

משכתי בכתפיי. מה שבאמת רציתי לעשות היה להתוודות על האהבה שלי בפניו ולקפוץ לתוך זרועותיו. אבל פתאום, שיכורה או לא, הרגשתי מוצפת. כאילו זה היה הרגע שלי, אבל לא הכנתי את עצמי אלין וזה מה שיעצור אותי מלנצל אותו.

אז כמו הפחדנית שאני, הגבתי אוטומטית, "אני אוכלת חמאת בוטנים כל יום. לפעמים, אם לא מצאתי מקום לשלב אותה עד השינה, אני פשוט אקח כף מלאה ואוכל אותה לבד."

קיללתי את עצמי על ההתחמקות. זאין הנהן, "מה עם הלילה?"

משכתי בצווארון שלי עם הבעת פנים מטופשת. "הלילה הוא לילה כף מלאה."

זאין זקף את גבותיו. "ילדה שובבה."

צחקקתי, מכניסה את ידיי לתוך שרוולי המעיל כדי לחמם אותן. "תורך."

"בואי נראה..." הוא לקח שכטה מהסיגריה שלו. "אני רוצה לעבור לעיר אחרי שאני אסיים את האוניברסיטה. לא בהכרח לונדון... פשוט מקום גדול. למצוא דירה משלי, לעבוד בכמה עבודות, לקחת כמה קורסים, ולפתוח עסק משל עצמי."

אה.

המומה על ידי הוידוי המאוד אמיתי שלו, כל מה שיכולתי לעשות היה לבהות. זה בדיוק מה שהשתוקקתי אליו מאז השנה הראשונה, אבל יחד עם זאת לא ראיתי את זה מגיע. ובזמן שהתענגתי על כל מילה שיוצאת משפתיו, הבנתי שיחסית למישהו שמשדר תדמית של מורד, לזאין היו הרבה דברים מתוכננים מראש.

"תורך," הוא אמר.

למען האמת, הייתי מעדיפה לשבת ולהקשיב לסודות שלו כל הלילה. או לצפות בו מניח את הסיגריה בין שפתיו ושואף, בזמן שאני מייחלת בסתר שהסיגריה הזאת הייתה אני. כדי לגמור עם התור שלי מהר ככל האפשר, פלטתי החוצה, "הסיגריה הזאת נראית מאוד מפתה כרגע."

הוא עצר באמצע השאיפה כדי לירות מבט לכיווני. לאחר שנשף, הוא שיחק עם הסיגריה בין אצבעותיו ומלמל, "אוקיי, יש לי אחד."

חיכיתי בציפייה לעוד וידוי חושף אופי. זה היה המשחק הטוב ביותר שאי פעם שיחקתי בו.

"כל הסיפור עם הארי... לא ראיתי את זה מגיע."

קימטתי את מצחי בבלבול. "איזה סיפור עם הארי?"

"את והוא. יוצאים." זאין משך בכתפיו בנינוחות. "זה הפתיע אותי."

עמד לי על קצה הלשון להודות שכל העניין היה מזויף, אבל ידעתי שאני לא יכולה. עדיין לא. לא לפני שהוא יהיה שלי.

"למה זה הפתיע אותך?" שאלתי בזהירות מסוימת.

"לא יודע. אני מניח... שחשבתי שאת שונה."

שונה. תחת כל נסיבה אחרת, הייתי לוקחת את זה כמחמאה. אבל כשישבתי  שם בקור הנורא, בכל אופן, המילה דקרה.

"שונה... איך?"

זאין משך כתפיים שוב. "שונה מהטיפוס של הארי." כשהרפיתי את לסתי והנמכתי את עיניי, הוא מיהר להוסיף, "יש לו טיפוס – את יודעת שיש לו."

"אני יודעת." איך יכולתי לשכוח? גם הוא וגם אבא שלו נטו לעבר בנות שקל להכניס למיטה ואז זרקו אותן. עד עכשיו, לא שקלתי את זה שאני איראה כמו אחת מהבנות האלה. מחבקת את עצמי כדי להתחמם, התעקשתי, "אני כן שונה," – למרות שלא הייתה לי אף הוכחה ממשית לחזק את זה.

זאין הנהן, על אף שלא הייתי בטוחה אם הוא האמין לי. זה הרגיש גרוע יותר מהכל.

"תורך," הוא אמר, "סוד אמיתי הפעם."

חפרתי בפינות האפלות ביותר של המוח שלי, רושמת את פחדיי הגדולים ביותר וחוסר הביטחון – לא לדעת מה באמת עשיתי עם עצמי באוניברסיטה, לא לדעת מה אני אעשה אחרי שאסיים, גאה מידי לחזור הביתה אבל מפחדת להיכשל לבדי, ויותר מהכל, לעזוב את הבארד כשאין לי שום דבר להתגאות בו הן מבחינה אקדמית והן מבחינה חברתית. רוב הדברים כנראה יהיו קשים לזאין להבין, אם מתחשבים בזה שיש לו תוכנית ומטרה בחיים וכל זה. ובהחלט לא רציתי לגרום לו לחשוב שאני חסרת תועלת – זה רק יחזק את ההשערות שלו בנוגע לכך שהייתי 'סתם עוד בחורה' שהארי לקח הביתה.

אז אמרתי כשעיניי על הקרקע, "אתה מלחיץ אותי."

למעשה, הפחד הכי גדול שלי היה שהוא יצחק, אז חשתי הקלה ענקית כאשר דממה הייתה כל מה שפגש את הבלבול שלי.

אחרי זמן מה –שכטה אחת, אולי שתיים – הוא שאל, "למה?"

בגלל שאתה יפהפה ומסתורי ואני מתכננת את החיים המשותפים והזוהרים שלנו כבר שלוש שנים שלמות.

"הכל מתוכנן אצלך," היה מה שאמרתי במקום. "יש לך מטרות ושאיפות. ואני... אין לי כלום."

"בטח שיש לך," האדישות שלו לא הייתה מנחמת כפי שהוא התכוון. "ואם אין לך, את תביני את זה לבד."

"אולי," משכתי כתפיים, "בינתיים, אני סתם מרגישה מגוחכת ואבודה." 

זאין נאנח, משליך את בדיל הסיגריה שלו על הקרקע. הוא ריסק אותו מתחת לכף רגלו ואז נעמד.

"קר כאן בחוץ," הוא העיר. "כדאי שניכנס פנימה."

הנהנתי, לוקחת את ידו כשהוא החזיק אותה עבורי. כששנינו עמדנו, הוא פתח בשבילי את הדלת. ואני היססתי לפני שעברתי דרכה.

"למען האמת," אמרתי, לוקחת צעד אחורה. "אני חושבת שאני אחזור הביתה."

הוא קימט את מצחו. "באמת? יש לנו עוד שני פאבים להגיע אליהם."

"כן. אני עייפה. ומספיק שיכורה. ואני צריכה לבדוק מה עם הארי... לוודא שהוא לא למד למוות או משהו כזה."

זאין שחרר נשימה של צחוק. "טוב. אה... את צריכה חברה להליכה?"

אם להגיד את האמת, לא היה שום דבר בעולם שרציתי יותר. אבל חששתי שאני סומכת על המזל שלי יותר מידי. אחרי הכל, חברתו בעלת הרגליים עדיין חיכתה לו בתוך התא.

"אני אהיה בסדר," הבטחתי לו.

זאין עצר, ואני הערכתי – והערצתי – את הדילמה המוסרית האצילית שלו. למרות זאת, נוכח הנוקשות שלי, הוא נכנע.

"טוב. נתראה."

הנהנתי, מציגה לו חיוך אחד אחרון לפני שהסתובבתי על עקביי להמשיך בדרך.

"ג'ון?"

הסתובבתי לפני שהוא אפילו הספיק לסיים לומר את שמי בעל ההברה האחת. "כן?"

זאין צחקק, משחרר את אחיזתו בדלת ונותן לה להיסגר לגמרי. "יש לי עוד אחד בשבילך. סוד, אני מתכוון."

"שהוא?" שילבתי את ידיי מעל חזי בציפייה.

הוא חייך. "גם את מלחיצה אותי."

יכול להיות שזה היה הקור, אבל נשבעתי שזה היה החיוך שלו שגרם לבהונותיי לעקצץ. "אני? איך?"

הוא משך בכתפיו, דוחף את ידיו לכיסים. "את אף פעם לא משעממת. תמיד מתכננת משהו." הוא עצר לפני שהוסיף, "רוב הזמן, אין לי שמץ של מושג על מה חושבת."

לא יכולתי להתנגד לדחף לצחוק – מתוך שיכרות, לחץ, הזיה, כנראה שלעולם לא נדע. "שום דבר מסובך מידי, אני מבטיחה."

"אני בספק," הוא השיב בהומור. עם נפנוף אחרון, אמרנו אחד לשני לילה טוב. וכשהסתובבתי והתחלתי בהליכה הביתה, רועדת באוויר הקר, תהיתי מדוע זה היה שלמרות התגובה של הגוף שלי, בכלל לא היה לי קר יותר.


*


שיכורה ומסוחררת, הלכתי בקו ישר לחדר של הארי ברגע שנכנסתי הביתה. אור זרח מהחריץ שבתחתית הדלת שלו, אז ידעתי שהוא היה עדיין ער. אפילו לא הסרתי את מגפיי או את המעיל לפני שדפקתי על דלת חדרו, וברגע ששמעתי את הקול שלו, התפרצתי פנימה וחציתי את החדר כדי להתמוטט על המיטה שלו. צרחתי לעצמי לפני שהתגלגלתי על הגב והרשיתי לרגליי להתנדנד מעבר לקצה המיטה כשאני בוהה בתקרה.

הארי, שישב על כיסא שולחן העבודה שלו, רק שילב את ידיו מעל חזהו בזמן שהסתובב לבחון אותי.

"לילה טוב?" הוא שאל.

"יותר מטוב."

הוא השמיע נחירת בוז. "אם הוא היה יותר מטוב, היית ערומה במיטה של מישהו אחר עד עכשיו."

ייצבתי את עצמי על מרפקיי כדי לנעוץ בו מבט. "לא הכל סובב סביב זיונים, אתה יודע."

"כן, כן. זה מה שכולם אומרים כשהם לא מצליחים להכניס אף אחד למיטה."

נשפתי בכעס. "אתה יודע, אני מרחמת עלייך, הארי סטיילס. ברור מאוד שאתה לא מבין ומעולם לא חווית קשר רגשי עמוק עם בן אדם אחר שיכול להתעלות על תשוקה ו – "

"בלה, בלה, בלה," הארי קטע אותי. "תחסכי לי את ההרצאה. אז מה כן קרה?"

סיפרתי לו. לאורך כל הסיפור שלי, הארי הקשיב בריכוז והנהן, לבסוף מחליק עם כסאו על פני רצפת העץ עד שהגיע לקצה המיטה. מותשת מרוב אושר, התחיל להימאס לי לתמוך בעצמי ונתתי לראשי ליפול בחזרה על המזרון שוב, מחבקת את עצמי בזמן שדיברתי.

"אז כפי שאתה רואה, הערב שלי היה יותר מטוב." סיימתי.

"כן, ללא ספק," הארי הסכים, משתף פעולה, "למרות שהסומק על הלחיים שלך אומר לי שדי חבל שאת תשכחי מכל זה לגמרי עד מחר בבוקר."

גלגלתי את עיניי לתקרה אבל לא יכולתי שלא להביא את החלק האחורי של ידי אל הלחי שלי – היא הייתה די חמה. "לא הייתי שיכורה ברמה כזאת מאז הלילה שאנחנו...הלילה של המסיבה," גמגמתי, משנה מסלול באמצע המשפט. "אני שיכורה שמחה, לא שיכורת בלאק-אאוט. ואפילו אם הייתי, זה חשוב מידי. אני לא אשכח את זה."

"הממ," הארי אמר בעדינות. גל שתיקה נשטף מעלינו לפני שהוא המשיך,  "את זוכרת משהו בנוגע ל...לילה הזה? הלילה שאת ואני..."

הוא לא סיים, אבל לא היה בכך צורך. אפילו בשלב שבו התקרה החלה לזוז מנגד לעיניי המעורפלות, ידעתי על מה הוא דיבר.

"לא ממש," עניתי. יכולתי להיזכר בשריטה של מדף הגביעים לתוך גבי ובטעם הטקילה על לשונו. היה לי זיכרון של שנינו מתרסקים דרך דלת חדר השינה שלי ושל קצות אצבעותיו מחליקות במעלה ובמורד העור של הגב שלי. אבל אלה היו דברים שהעדפתי לשמור לעצמי, לכן הוספתי, "פחות או יותר כלום."

הייתה עצירה לפני שהארי אמר, "אה." הסנטר שלי נפל לכתפי כך שיכולתי להעיף עליו מבט, כשהוא יושב ליד המיטה על הכיסא שלו. תפסתי את עיניו והוא רכן קדימה בכיסא. "גם אני לא."

זה היה משהו שהסכמנו לא לשוחח עליו, אז כחכחתי בגרוני ואספתי את האנרגיה להרים את עצמי לישיבה. רק לרגע קצר, לא היה לי שום דבר לומר, ופעימה מביכה חלפה בינינו.

אבל אף פעם לא הייתי אחת שהשלימה עם שתיקות מביכות.

זזתי לקצה המיטה ושלחתי יד לאחד העטים על שולחן הכתיבה של הארי. בוחנת אותו מקרוב, ציינתי, "אין זיינים על המקרר הלילה."

"אני מעריך את זה מאוד."

"אף פעם לא הבנתי ונדליזם שיכור," המשכתי. "ציור של זין זה לא כזה מצחיק."

משועשע, הארי התגלגל לכיווני, "זה די מצחיק."

משכתי בכתפיי, מסירה את פקק העט. "אני מניחה שאף פעם לא באמת ראיתי את המשיכה שביצירת אומנות כזאת."

הרמתי את מבטי להארי, שהחזיר את הבהייה שלי בפקפוק. חשבתי על זה לרגע. ואז, ללא כל אזהרה, הסתערתי.

הארי היה מופתע כשמיקמתי את ברכי על הירך שלו והחזקתי את ראשו במקום, אבל הוא היה מוכן. התגלגלנו אחורה אל הקיר במאבק, אבל כמעט הבאתי את העט אל הלחי שלו כשהוא תפס את פרק כף היד שלי ומנע ממני להתקרב מילימטר אחד יותר.

"רק זין אחד קטן," התחננתי דרך צחקוקים. "אני רק רוצה לראות."

"לא – אני לא רוצה שום גודל של זין על או ליד הפרצוף שלי!"

"תפסיק להיות תינוק."

עם כוח, משכתי את פרק כף ידי מאחיזתו והנחתי את ידי השנייה על הכתף שלו כדי לייצב את עצמי. הייתי פחות או יותרעל הברכיים שלו עד אז, מה שהעניק לו את היד העליונה והוביל לתבוסה שלי. הארי תפס את מותניי והרים אותי כשהוא נעמד, אבל לא התכוונתי לעשות לו חיים קלים. חבטתי בין זרועותיו עד שלבסוף נפלנו, צוחקים, על המיטה שלו. עדיין היה לי את העט, אז התגלגלתי על הצד כדי להתחיל את הציור שלי. אבל הארי היה מהיר יותר, ולפני שהספקתי למצמץ, הוא הפך אותי וריחף מעליי. נאבקנו על שליטה דרך צחוק מתפרץ, אך בשלב כלשהו, הארי הצליח לרתק את שתי זרועותיי מעל ראשי, ובעזרת ידו החופשייה, לחטוף לי את העט. הרגליים שלנו היו מסובכות אחת בשנייה, וכשניסיתי לבעוט, מצאתי את עצמי מוגבלת תנועה לחלוטין – הוא היה יותר חזק ממני.

"לא," מחיתי, מטלטלת את ראשי מצד לצד כדי למנוע ממנו לצייר עליי. זה היה קו ההגנה היחיד שנשאר לי. "לא, לא, לא."

"כן," הוא התעקש, תופס את סנטרי כדי להשאיר אותי דוממת. אטמתי את עיניי בחוזקה, כאילו לא יכולתי לסבול לצפות בזה, וזה היה אז כשהרגשתי חוד של עט יוצר מגע עם המצח שלי.

"זה לא הוגן," אמרתי בזמן שהוא התחיל לצייר.

"בטח שזה כן," הוא השיב בנינוחות. כשהייתי מוכנה לפקוח את עיניי, ראיתי את גבותיו מרוכזות כשהוא דחף הצידה חלק מהשיער שלי כדי לסיים את עבודת האומנות על מצחי.

"כמה איברי מין אתה מצייר, סטיילס?"

עיניו הבזיקו לפגוש את שלי, וחיוך ערמומי נמשך על שפתיו.

"הנה," הוא הכריז, זורק את העט על פני החדר ומחוץ להישג ידי. הוא השאיר את זרועותיי מרותקות בזמן שבחן את היצירה שלו בגאווה. עם קריצה, הוא מלמל, "נראה טוב עלייך."

העולם הפסיק לנוע כשהתמקדתי בעיניו הירוקות, אז נשארתי דוממת ואפשרתי למבטי להימשך. חיוכו של הארי דעך לאט, אך ברגע שהוא נעלם, נותרנו רק אני והוא בתנוחה די מסוכנת. במקום הפעימה המביכה כרגיל, הייתה פשוט דממה שקטה. וחשבתי שראיתי משהו עדין וכנוע בעיניו שמעולם לא ראיתי לפני כן.

זרועותיי היו רפויות מעליי, ואף על פי שהארי שחרר אותי מאחיזתו, לא הזזתי שריר. פשוט צפיתי בו כשהוא הנמיך את ראשו סנטימטר אחר סנטימטר עד שהאפים שלנו כמעט ונגעו. העיניים שלי הבזיקו לשפתיו ובחזרה, מה שנתן לו אישור להמשיך. הריסים שלי רפרפו, ואז נסגרו.

ובדיוק כשחשבתי שהרגשתי את ההברשה העדינה ביותר של שפתיו מנגד לשלי, הדלת הראשית נפתחה בתנופה וצעדים עשו את דרכם במורד המסדרון.  





אם לא היה לכן התקף פילס ראשון בסוף הפרק הזה תניחו רשמית שמשהו לא בסדר.