Awkward beat

פרק 3

פרק 3.


שיחת טלפון בהולה ממייסי הזכירה לי שהייתי אמורה לעבוד באותו הבוקר. אולי הקאתי את רוב הטקילה, אבל יכולתי להרגיש שיש כמות לא קטנה שעדיין מחכה לבצע את היציאה המרהיבה שלה מהגוף שלי, שלא לדבר על כאב הראש האכזרי שמנע ממני לחשוב בבהירות.

"את בטוחה שאת צריכה אותי היום?" שאלתי את הבוסית שלי. "אני באמת הולכת להיות עד כדי כך הכרחית לצוות?"

"תביאי את עצמך לכאן, פיץ," מייסי אמרה, ללא שמץ של שעשוע בקולה. "את נשמעת בהנגאובר, אבל אם את לא בולעת בקבוק אספירין ומביאה את התחת הקטן והמסכן שלך לכאן תוך חמש עשרה דקות – "

"בסדר, בסדר," חתכתי אותה, מסיימת את השיחה. מייסי הייתה ביישנית ומופנמת, אבל כשזה הגיע לחובות הניהוליות שלה בהאברד קאפבורד, חברה או לא, הייתה לי תחושה חזקה שהיא לא תהסס לפטר אותי אם אני אעז לפשל יותר מידי פעמים.

למרות זאת, לקחתי את הזמן בהתארגנות, מקרצפת מעצמי את הטעויות של אתמול בלילה במקלחת, מוודאת שהחגורה של מכנסיי העבודה השחורות לא לחצה חזק מידי על בטן הטקילה השברירית שלי, ועזבתי את המקום, משאירה אותו נראה כמו לאחר התקפת הוריקן.

"יכולתי להישבע שעזבתי אותך ישנה על הכתף של ליאם," מייסי אמרה כשלבשתי את הסינר שלי בחדר המלאי של ההאב קאב. רצועות של שיערה בצבע החום אגוז בלטו מקוקו העבודה הרגיל שלה, יוצרים הופעה מאוד מרושלת. "איך את יכולה להיות כל כך בהנגאובר?"

"כל הצעקות האלה לא משפרות את כאב הראש שלי," ציינתי, מנסה לקשור מאחורי גבי.

"אני לוחשת!"

"לא יודעת!" גנחתי, "התעוררתי כשכולם הלכו ושמעתי שזאין לקח בחורה אחרת הביתה."

"מה?"

"אני יודעת!" קראתי, יורה מבט נוקב לעבר העובד המצותת שנכנס כדי לחפש מפיות. "מה הייתי אמורה לעשות? עדיין הייתה לי טקילה, אז הארי ואני המשכנו לשתות ואז אנחנו – "

עצרתי את עצמי באמצע המשפט, נזכרת מי היה הקהל שלי. עד אותו הרגע, לא החשבתי את אירועי הלילה הקודם כשערורייתיים. אבל כשחשבתי על מייסי ועל זה שאם לא הייתי מתעלפת על ליאם, הייתי עוזרת לה להתחיל עם הארי, שבטח היה מקבל את ההצעה... פתאום, מה שקרה ביני ובינו גרם לי להרגיש כמו בן אדם נורא ואיום.

"ואז אתם מה?" מייסי שאלה. אולי רק דמיינתי את הציפייה המתוחה בקולה, אבל בין אם היא הייתה אמיתית או לא, ידעתי שאני חייבת להגן עליה מהאמת.

"ואז נרדמנו," המשכתי, סוף מאכזב לסיפור בנאלי למדי. נאלצתי להוסיף, "הוא בחדר שלו, אני בשלי."

"ממ," הייתה תגובתה של מייסי. היא העבירה לי כובע, שאותו הידקתי אותו מתחת לקוקו העגבנייה המרושל שלי. "טוב, אני מצטערת על זאין. אבל אני עדיין מעריצה אותך על האומץ שלך אתמול בלילה. אפילו אם זה לא הלך, הלוואי שאני הייתי מספיק אמיצה כדי לדבר עם הארי."

לא יכולתי לכבוש את הגניחה שנפלטה משפתיי. "הלוואי."

מרגישה מזעזעת בכל דרך אפשרית, יצאתי מחדר המלאי כשאני מתחרטת עמוקות על כל שתיים עשרה השעות האחרונות בחיי. בהתחלה זאין והפגישה שלו עם גברת רגליים – עמדתי לסרס את נייל, דרך אגב – ואז הסקס עם הארי במצב של דיכאון וייאוש, ואז השקר שסיפרתי למייסי בנוגע לזה. לא הייתי בדרך לגן עדן, זה שבטוח.

זה היה הרגע שבו ראיתי אותו.

זאין.

הוא היה כאן!

קפאתי במקום כשהוא טיפס במדרגות האחרונות לתוך הקומה השנייה של מרכז הבילוי, רק בן אדם אחד בים של מאות סטודנטים שקפצו לקנות קפה או סנדוויץ' בדרכם לשיעור בימי ראשון. אבל עבורי, הוא היה בולט, גלוי, ברור. מרכז החדר – או היקום.

"לא סיפרתי לך? את בתורנות סנדוויצ'י – "

"שש, שש," לחשתי, מצליפה במייסי בעזרת ידי כדי לגרום לה לשתוק בזמן שמתחתי את צווארי מעל הקהל.

"מה? פיץ!" היא צעקה, מנופפת ביד מול הפרצוף שלי. "את גם ככה מאחרת בחצי שעה לעבודה. אל תגרמי לי להיות כלבה!"

"סליחה! זאין כאן."

"איפה?"

"שם ליד המדרגות – רגע, עכשיו הוא בתור! הוא בא לקחת אוכל!"

אז לכי לעמדת סנדוויצ'ים ואולי תהיה לך הזדמנות לדבר איתו. לכי!"

ללא מילה נוספת, מייסי מיקמה יד על גבי ודחפה אותי קדימה אל דלפק הסנדוויצ'ים. זאת לא הייתה דחיפה עדינה וידידותית – לא, יותר כמו דחיפה שנועדה לטלטל אותי מהחלומות בהקיץ ולהזכיר לי שזמני היה שייך למישהו אחר עד 16:45 – אבל לא הסתכלתי לאחור.

חלק מהאנשים אולי היו מוצאים את זה מגוחך שבגיל עשרים אחת התחתונים שלי עדיין היו נעולים בפני גברים. אבל זאין היה מסתורי, נאה, וקצת מרדני, והכרתי אותו מספיק טוב אולי כדי לרצות עוד, אבל בהחלט לא מספיק כדי להתנהג לידו בטבעיות.

"בשר, תפוח, וצ'דר על חיטה מלאה!" קרא קול קודר מדלפק ההכנה.

"בשר, תפוח, צ'דר," חזר תומס, העובד שמחזיק בשיא המשמרות בסניף. הוא החליק אליי צלחת עם שתי פיסות לחם מחיטה מלאה. "הבנת, פיץ?"

"מה? כן." בהיתי בלחם שלפניי וניגשתי לעבודה, מסדרת את התפוח והגבינה יפה ביחד. כל הזמן הזה, הראש שלי הסתחרר במחשבות על זאין בסמיכות כזו קרובה. כשהבטתי מעלה, ראיתי אותו ליד קדמת התור כדח להזמין. בקרוב, הוא יהיה מולי, צופה בי יוצרת את המאסטר פיס שנקרא הסנדוויץ' שלו.

...אלא אם כן הוא לא יזמין סנדוויץ'. אולי הוא רצה רק קפה או מאפין. במקרה הזה, הוא לא ייגש לדלפק הסנדוויצ'ים בכלל, הזדמנות יפהפייה לאינטראקציה, תאבד.

משהו אמר לי שאני חייבת להיות בקופה. לפני שיכולתי לקבוע מה הצעד ההגיוני הבא לפעול על פניו , נטשתי את סנדוויץ' החיטה המלאה בעמדת ההכנה וחציתי את החדר במהירות.

טפחתי לג'ולי על הגב. הצמה הארוכה שלה כמעט הצליפה בראש שלי כשהיא הסתובבה.

"ג'ולי – היי," אמרתי, קולי עדין ומקצועי. "הגיע זמן ההפסקה שלך. אני אחליף אותך כאן."

היא הייתה בדיוק באמצע לקיחת הזמנה מלקוח, אז היא קימטה את מצחה בבלבול. "אבל המשמרת שלי רק התחילה לפני חצי שעה."

"נכון," אמרתי עם הנהון. הייתה עצירה מביכה בזמן שכל אחת מאיתנו חיכתה שהשנייה תיכנע. לבסוף, צעדתי קדימה ונתתי לה דחיפה קלה לצד שמאל. "טוב, תיהני מההפסקה שלך. אל תדאגי לגבי מה שקורה כאן. אני מטפלת בזה."

"אבל – "

"עכשיו, איפה היינו?" שאלתי, מתעלה על קולה של ג'ולי וממקדת את תשומת ליבי על הסטודנט שעמד מולי בתור. הבטתי על ההזמנה שעל גבי המסך. "לאטה וניל, נכון? מיד מגיע."

מכונות הקפה היו די קרובות לקופות התשלום, ובזמן שהעסקתי את עצמי בהכנת לאטה, תפסתי את ג'ולי מדברת עם מייסי. ריכזתי בהם את תשומת הלב שלי מספיק זמן בשביל לקלוט את המסרים המאיימים שמייסי שלחה שלי עם עיניה. 

היא הייתה מתנהגת אחרת אם זה היה הארי בתור.

רק כמה לקוחות לאחר מכן, הגיע תורו של זאין. התעלמתי מהכאב המעיק בראשי ובלעתי את הבחילה כדי להבזיק אליו חיוך קורן.

"קמת מוקדם אחרי אתמול בלילה," הערתי, נשענת קדימה על הדלפק.

הוא משך בכתפיו, בודק את השעון שלו. "עכשיו צהריים, אז...חשבתי שהגיע הזמן לקום."

יישרתי את גבי. "כן. מה אני יכולה להביא לך?"

עם הארנק שלו מוכן ופתוח, זאין אמר, "אה...אני חושב שזה היה...רצועות הודו על לחם מלא."

"נשמע טוב." אמרתי, נשענת מעבר לדלפק שוב ומנמיכה את קולי כאילו חלקתי סוד. "אכלתי ארוחת בוקר גדולה, אז אתה יכול לקבל את ארוחת הצוות שלי היום." שיקרתי.

זאין זקף את גבותיו. "באמת?"

הנהנתי. "עליי."

"וואו – תודה, ג'ון. אני מעריך את זה."

"בכיף."

"סיימת?" בלונדינית עם מראה מוכר התגלתה מבעד לזכוכית העבה של תצוגת המאפים שלנו.

"כן," זאין אמר, מודה לי עם הנהון ראשו פעם אחת אחרונה. "זוכרת את ג'ון מאתמול בלילה? היא הרגע נתנה לך סנדוויץ' חינם."

"וואו!" אמרה לולה, הידועה גם בשמה שני – גברת רגליים הקטנה, כשהיא הניחה את ידה מעל ליבה בהוקרת תודה. "תודה, ג'ון!"

וממש ככה, הבחילה שלי חזרה.

מתי הם נהפכו לזוג שאוכל צהריים ביחד? הם נפגשו רק אתמול בלילה! מערכת היחסים הזאת התקדמה הרבה יותר מידי מהר בשבילי. הראש שלי הסתחרר. וזה לא עזר לכאב המחמיר שלי.

תקולל, נייל הורן. תקולל.

"אה," זאין אמר, צץ שוב בראש התור עם חיוך מבויש, "רק רציתי להגיד תודה על אתמול בלילה. על שבילית עם ליאם וכל זה. זאת אומרת, הוא התעורר היום בבוקר והרגיש כמו חרא, אבל לפחות הוא שכח מקלואי. עזרת, ג'ון."

ואז, כשהלקוח הבא בתור הציב הזמנה של סנדוויצ'ים, מאפינס, וקפה בשפע, צפיתי בזאין והבחורה שהייתה אמורה להיות אני הולכים יחד לכיוון תור הסנדוויצ'ים כדי לאסוף את סנדוויץ' המתנה שאף פעם לא היה שלי בשביל לחלק מלכתחילה. באסה.

"למען השם, לפחות תעשי כאילו את מקשיבה," מייסי צפצפה לתוך האוזן שלי. קפצתי הצידה, מורתעת, היא גלגלה את עיניה, סבלנותה אוזלת. "אולי זה לא הזמן הכי טוב לספר לך את זה, אבל הסנדוויץ' 'חינם' הזה יורד לך מהמשכורת החודש."

משכתי אנחה מוגזמת. לא עשיתי שום התקדמות עם זאין, ואיכשהו צי'פרתי את הסטוץ הלילי שלו על ידי כך שהענקתי לה סנדוויץ' מתנה. 

פשוט פנטסטי.


*


כשהגעתי חזרה לדירה באותו הערב, נחרדתי למצוא את המקום בדיוק באותו המצב הנוראי שבו השארנו אותו אתמול בלילה.

"הארי?" קראתי כשנכנסתי, למרות שכבר ידעתי לא לצפות לתגובה. אם לדלפק השיש עדיין היו כתמים דביקים עליו והציורים של הזין עדיין בלטו על המקרר, אז אין סיכוי בעולם שהארי נמצא איפשהו ברדיוס של 5 ק"מ מהמקום.

האינסטינקט הראשוני והמידי שלי היה להתמוטט על המיטה ולישון. ההנגאובר שלי עבר ממזמן, אבל סוג אחר של כאב ראש נשאר: אחד שהיה קשור לבלאגן שהצלחתי ליצור בחיים הדפוקים שלי ב24 שעות האחרונות.

למרות שחשבתי שהוא התנהג באופן מגוחך בקשר לכל זה, עדיין הרגשתי רע בשביל הארי, והיה ברור שהוא כעס עליי אחרי הדרך שבה הוא הסתער החוצה הבוקר. אז בלעתי עוד זוג משככי כאבים, שתיתי מה שהרגיש כמו גלון מים שלם, שמתי את סדיני המיטה שלי במכונת הכביסה וניגשתי לעבודה בניקיון המטבח.

שעתיים לאחר מכן, הסלון והמטבח נצצו, מדף הגביעים היה תלוי ישר על הקיר, שום איור של זין לא נראה בקרבת המקרר, המיטה שלי הייתה נקייה וריקה מזיכרונות מיניים, ובדיוק הוצאתי לזניה מהתנור. התחלתי לתהות אם הברחתי את הארי לנצח, אז הייתי בעיצומו של תהליך שליחת הודעת טקסט גדושה בסמיילים אמפתיים כשהוא נכנס דרך הדלת.

"היי," אמרתי, קופצת מהשרפרף במטבח כשהוא נכנס.

"היי," הוא החזיר במונוטוניות, בקושי טורח להעיף בי מבט.

עצרתי, נותנת לפעימה מביכה לעבור בינינו כשהוא בעט את הנעליים שלו ותלה את מעילו על המתלה.

אבל פעימה אחת זה כל מה שהייתי מוכנה לאפשר.

"תקשיב," פתחתי, "חשבתי על אתמול בלילה כל היום ו – "

"נייל כאן," הארי הכריז לפני שהספקתי להיכנס לפרטים, זז הצידה כדי לפנות מקום לחבר הנדחף שלנו. נייל הכניס את ראשו הבלונדיני דרך הדלת, נופף לשלום, ואז נכנס פנימה לגמרי.
הוא זרק את המעיל שלו מעל זה של הארי, וכששני הפריטים נפלו על הרצפה הוא פשוט משך בכתפיו והשאיר אותם שם.

"אתה," אמרתי, קולי עמוק ואפל. "יש לך בכלל מושג איזה בעיות יצרת בגלל הרעיון של המסיבה המטומטמת הזאת?"

לא נרגש לחלוטין, נייל רק משך בכתפיו. "מצטער," הוא ענה, לא טורח אפילו לבקש הסבר בקשר למה שעשה. עם הבעה מרוכזת על פניו, הוסיף, "משהו מריח טוב." הוא הצטרף אליי במטבח בזמן שהארי עמד בערפל איפה שהוא ברקע.

"זאת לזניה," הודעתי לו. "אני בדרך כלל לא מאכילה בוגדים, אבל במקרה קרה שיש מספיק ליותר משלושה אנשים. רוצה?"

"ברור!"

"הארי?"

השותף שלי נכנס למטבח כשידיו משולבות מעל החזה. "אני לא כל כך רעב."

לפי המבט על פניו של נייל, היה אפשר לחשוב שהארי כרגע הכריז על עצמו כהומלס טרנסקסואל שמנהל קרקס לעכברושים. "אתה חוזר הביתה לארוחות מוכנות רק בשבילך ואומר שאתה לא רעב? מה לא בסדר איתך? לא אכלנו שעות! אלוהים ישמור!"

הארי נאנח, גונב את השרפרף שלי לעצמו כשקמתי בשביל להגיש את הלזניה.

"ברצינות, אחי," נייל אמר במבט בלתי מאשר על פניו, "אתה לא יודע כמה זכית. לפעמים אני צריך לאכול אטריות מוכנות בנות שבוע לארוחת ערב, קרות. פעם אחת, הדברים היחידים שנשארו לי במקרר היו מיצים מצנצנת חמוצים ופחית טונה חצי ריקה. כשיש לך שותפה שמבשלת לך, אתה מנצל את זה."

בזמן שסידרתי מולם צלחות ומזלגות, הארי גלגל את עיניו. "תסמוך עליי, זה לא מאורע יומיומי. פיץ פשוט מרגישה רע בנוגע לאתמול בלילה."

נייל כבר מילא את הפה שלו עד אפס מקום בביס הראשון. "הא קאה אתמול א'לילה?"

שלחתי להארי מבט חודר, והוא חייך אליי חזרה בתמימות לפני שהכניס מזלג מלא לפיו. אין ספק שהוא ניסה לעצבן אותי בכוונה, אבל לפי הבלבול של נייל, ידעתי שהארי לא אמר לו מילה. מה שהייתה הקלה די גדולה.

"צחקתי על הניקיון האובססיבי של הארי מאחורי הגב שלו," שיקרתי, מושכת לעצמי שרפרף נוסף ומתיישבת. "ברגע שהוא גילה, הוא כעס עליי באופן חסר היגיון על זה שלא אמרתי לו את זה בפרצוף."

נייל הנהן בהבנה בזמן שהארי קימט אליי את מצחו במבט שאמר, 'זה הכי טוב שהצלחת לחשוב עליו?'

"אז," המשכתי, מוציאה את הלשון שלי אל הארי בזמן שנייל התרכז בתכולת הצלחת שלו. "ניקיתי את הדירה היום והכנתי ארוחת ערב כהתנצלות. כי למרות שלא חשבתי שזה היה צריך להשפיע עליו בשום צורה, אני מניחה שהייתי צריכה לספר לו."

עם טלטול של ראשו, הארי בלע, "אוקיי, פיץ."

הזעפתי פנים. "אוקיי? זה הכל?"

הוא משך בכתפיו. "מה את רוצה שאני אגיד? את יודעת שהיית צריכה לספר לי, ולא עשית את זה."

"לא, אני לא יודעת את זה, כי זה לא אמור להיות משנה!"

"טוב, זה משנה לי! ולהרבה בחורים!" הארי התעקש.

נייל לעס בשקט, אך הרים את ראשו כדי להתערב, "אה, לי זה לא היה משנה."

"כן, זה כן, נייל – אתה לא יודע במה מדובר," הארי ירק.

גנחתי. הוא לא מסוגל להשאיר את נייל מחוץ לכל זה?

"אם פיץ הייתה חושבת שניקיתי יותר מידי ולא אמרה לי את זה בפרצוף, זה היה משנה לי? לא," נייל אמר. "אלוהים אדירים. שותף אחד מנקה את המקום, השנייה מבשלת ארוחות ערב...על מה שניכם מתבכיינים? אצלי בבית, יש לנו מזל אם זאין עושה את הכלים שלו תוך עשרים וארבע שעות או אם ליאם מתקלח שלוש פעמים בשבוע. רוב הזמן אני לובש את התחתונים שלי הפוך כי אף אחד לא עושה כביסה. אני אפילו לא זוכר מה הטעם של פירות יותר."

"זה קצת יותר מורכב מזה," אמר הארי בזמן שאני קימטתי את אפי בגועל.

"כן," הסכמתי, "אבל זה העיקר. עשיתי טעות. עכשיו אני מתנצלת. ואתה היית ממש נסער הבוקר, אם יותר לי לציין."

"טוב," הארי הודה, משכיב את המזלג שלו על הצלחת כדי שהוא יוכל להחזיק את ידיו למעלה בכניעה. "אני מאוד מצטער שצעקתי עלייך."

"תודה."

"אבל אני עדיין כועס."

"אני מניחה שזה הוגן."

כשבהינו אחד בשני, עיניו של נייל טיילו ממני להארי ובחזרה. אבל מזווית ראייתי יכולתי לראות את הבלבול שלו.

לבסוף, הוא שבר את השתיקה. "העניינים נעשים קצת יותר מידי בוגרים ורציונלים בשבילי. פיץ, יש לך כבר תאריך קבוע למבחן? את תהיי פנויה חודש הבא לצילומים?"

נקרעתי חזרה למציאות מעומקי עיניו הירוקות של הארי. "כן," אמרתי, לוקחת עוד ביס מארוחת הערב. "המבחן הבא שלי הוא בעשרים ושתיים, אבל חוץ מכמה ימי למידה, אני רוב הזמן פנויה. תן לי תאריך ואני אודיע למייסי שאני לא יכולה לעבוד ביום הזה."

"צילומים? איזה צילומים?" שאל הארי.

שכחתי מזה לגמרי, למען האמת, והתזכורת של נייל האירה משמעותית את היום האומלל שלי.

"אני משתתף בתחרות סרטים קצרים בפסטיבל הקולנוע של הבארד בסוף ינואר," נייל השיב. "אני עדיין מנסה להחליט דברים ועושה סיעורי מוחות, אבל פיץ הסכימה להיות השחקנית הראשית שלי כל עוד זאין משחק את הדמות הגברית." הוא הסתובב אליי והציע קריצה. "ורק בינינו, אני חושב שתהיה נשיקה."

"אוי, אלוהים," הארי ירק, דוחף את השרפרף שלו הרחק מהדלפק. "אתם מחליאים אותי."

"למה?" נייל ואני שאלנו יחד באותו הזמן.

הארי כיוון את מבטו אליי. "התכסיסים שלך לגרום לו לאהוב אותך רק נהיים יותר ויותר רדודים עם הזמן. את אפילו לא יודעת לשחק!"

"נייל אמר שזה יהיה סרט אילם," אמרתי, האף שלי מורם מעלה כדי להסתכל עליו. "כל מה שאני צריכה לעשות זה להסתובב ולזוז ממקום למקום. כל אחד יכול לעשות את זה."

"ברצינות? נייל, זאת מי שאתה מלהק לסרט שאתה הולך להישפט עליו?"

"תסלח לי, אבל אני מתקשה להיזכר מתי זה הפך להיות העסק שלך," יריתי עליו לפני שנייל יכול היה לענות.

"זה בכלל לא העסק שלי," הארי אמר בחוסר הבעה, "ותודה לאל על זה."

היו לי מיליון תשובות מוחצות לענות לו, אבל הסבתי את תשומת הלב שלי לנייל במקום. "אז – אתה צוחק? סצנת נשיקה?!"

הראייה הצדדית שלי נכנסה בפעולה, ואיתרתי את הארי מגלגל את עיניו.

לצערו הרב, לא יכולתי לשים פחות זין.


*


כשפיג'מת הפלנל שלי עליי, שיערי קלוע לצמה ושיניי מצוחצחות, הייתי מוכנה למיטה – אבל לא יכולתי שלא להעיף מבט על  החדר של הארי בדרך לשם. הוא היה מקומר מעל שולחן הכתיבה שלו עם ניירות מפוזרים בכל פינה יחד עם מחשבון ומה שנראה כמו ספר לימוד בן 3000 עמודים. התואר שלי בפסיכולוגיה אולי העלה אותי על טיסה ישירה לארץ כלום ושום דבר, אבל אני חייבת להודות שהייתי שמחה לא לקרוא לעצמי סטודנטית לעסקים. כשהארי לא היה עסוק בלפתות בנות בעזרת התלתלים שלו, הוא בילה את זמנו מכופף מעל ספרי לימוד ומושך את השיער שלו במתח.

דפקתי ברכות על הדלת, כוס מים בידי. הארי הסתכל מעלה בזמן שנשף בחדות, כאילו החזיק את נשמתו כל הזמן הזה. היה לו נוף יפהפה מהחלון שמעל המיטה שלו, ובלילה, הוא זהר באורות העיר.

"אני באמת מרגישה רע," אמרתי בשקט, "אם הייתי יודעת שזה יכעיס אותך, הייתי – "

"אני יודע," הארי הפריע, מניח את העט מעל המחשבון שלו.

דממה שררה בינינו, כבדה ומעיקה. לעסתי את שפתי התחתונה כשבהינו אחד בשני, מחכים לראשון שידבר.

הארי היה הראשון ללחוץ על ההדק. הוא נאנח, מעביר יד  דרך שיערו. "בואי פשוט נשכח מזה, כמו שאמרנו היום בבוקר."

"אין בעיה," הסכמתי, מרגישה נדיבה יותר מהרגיל. "נשכח."

שבע רצון, הוא הנהן. "טוב. לילה טוב, פיץ."

"לילה טוב." השארתי אותו להתעסק עם העבודה המלחיצה שלו ונעתי לכיוון משקוף הדלת שלי עד שתפסה אותי מחשבה דחופה. הסתובבתי על עקביי ודחפתי את ראשי לתוך חדר השינה שלו. "שאלה מהירה."

הארי הביט למעלה שוב, זוקף את גבותיו בציפייה.

"חשבתי שאתה אוהב בנות תמימות."

הוא עזב את העט שלו, גונח בקולניות. "ככה את שוכחת מזה?"

"אני אשכח, מבטיחה. רק תענה על השאלה."

מתופף על הברך שלו בתסכול, היה ברור שלהארי לא היה שום רצון לענות לי על השאלה. בכל זאת, הוא נתן לי אנחה וויתר כמו תמיד. "למה את חושבת שאני אוהב בנות תמימות?"

משכתי בכתפיי, עוברת על רשימת בחורות שראיתי אותו מביא הביתה בראשי. "לא חשבתי שהייתה לך כל סוג של אפליה, האמת. כל בחורה תהיה בסדר, תמימה או לא."

"לא," הוא אמר והניד בראשו. "אני אוהב בנות שמוכנות להכל. אבא שלי אוהב בנות תמימות – לא אני."

"טוב, אני לא מדברת על לדפוק את אבא שלך."

הארי השאיר את מבטו במקום לרגע, שופט אם הייתי רצינית או לא. כשמשכתי בכתפיי שוב, הוא עצם את עיניו בלחיצה, צובט את גשר אפו בתסכול לפני שהוא התפוצץ. "לעזאזל, פיץ! התכוונתי בשבילי! הוא אוהב בנות תמימות בשבילי!"

"אה," אמרתי ברוגע. "הבנתי."

הארי חי או כדי להתנגד או כדי להרשים את אבא שלו. בגלל זה הוא הלך לאותו מוסד אקדמי והצטרף לאותה תוכנית עסקים שאבא שלו סיים עשרים וחמש שנה לפניו: בחיפוש אחר האישור שלו. בגלל זה הוא גם קיבל אותי כשותפה לדירה, שמר עליי בסוד מאבא שלו שרצה שיגור לבד, והשתמש בשכר הדירה שלי כי להוכיח לאבא שלו שהוא יכול להיות עצמאי גם בלי הכספים שלו. וככל הנראה זאת גם הייתה הסיבה שבגללה הוא העדיף בנות קצת מסוכנות על בנות נחמדות שרוצות להתמסד.

או לפחות, זה מה שהוא חשב שהוא העדיף. אבל חשבתי על מייסי ועל דרכיה השקטות והצנועות, וידעתי שהארי ישתכנע אחרת.

"טוב," פתחתי שוב, והארי הרים את ראשו מהספרים בחוסר סבלנות, "אני בטוחה שיש לך חיבה כלשהי לתמימות."

הוא בהה בי לרגע, עיניו מחפשות אותי, מנסות לגלות לאן חתרתי עם זה. "לא ממש..." הוא אמר באיטיות.

"מה עם בחורה נחמדה ושקטה שאולי אין לה את ההיסטוריה הכי מפוארת במיטה אבל מוקסמת ממך לגמרי ותעשה הכל כדי לגרום לך אושר?"

"את מנסה למכור לי את עצמך? את יודעת, בדיוק בגלל הדברים האלה אני חושב שאת חולה בראש."

"לא!" קראתי, שולחת לו מבט נגעל, "לא! לא אני! דיברתי על – " עצרתי, מייסי תרצח אותי. "מישהי אחרת."

לפי הבעתו המבולבלת, היה ברור שהארי לא קנה את זה. הוא נעמד מהכיסא שלו וחצה את החדר כדי לפגוש אותי בדלת. "אוקיי, פיץ," הוא אמר לאחר נשימה עמוקה, "את גורמת לזה להיות מוזר שוב."

"לא!" התעקשתי, מנסה להעביר את זה בצחוק. "לא, זה לא מוזר. אני לא מדברת על עצמי, באמת. אני פשוט מנסה לגרום לך להבין שאולי איפה שהוא עמוק בתוכך, לא באמת אכפת לך – "

"פשוט לכי לישון," הוא קטע אותי בעדינות, חיוך קטן נוצר על קצוות שפתיו. הוא החל לסגור את הדלת. "ותבטיחי לי שבבוקר, אנחנו נחזור לנהל חיי אהבה נפרדים."

נעצתי בו מבט כשהוא סגר עליי את הדלת, מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להסביר את עצמי מתוך הפחד לחשוף את סודה של מייסי.

"אף פעם לא היו לנו חיי אהבה מחוברים!" צעקתי לבסוף על הדלת הסגורה. "תזכור, כי אתמול בלילה מעולם לא קרה!"

הדלת של הארי נשארה סגורה ועם נשיפת ייאוש חזרתי יחד עם כוס המים אל החדר שלי.

יש אנשים. מסכימים איתך לגמרי רגע אחד, וסיוט מוחלט ברגע שלאחר מכן.




הייייי, כמו שאתן רואות לא נמסר עדיין שום דבר על ההמשך, אבל אני מקווה שהפרק הבא ייתן לכן תחושה כללית על מה הסיפור הולך להיות.

מה שבטוח, אתן לא רוצות לפספס אותו.