Awkward beat

פרק 4

פרק 4.

באחר הצהריים של יום חמישי, נהניתי מחטיף תפוחים וחמאת בוטנים מזין והשלמתי קצת חומר בסוציולוגיה על האי במטבח בזמן שהארי התרוצץ סביב הדירה כמו סנאי שאוסף אגוזים לקראת החורף. הייתה לו פרזנטציה חשובה להציג בכיתת העסקים שלו הערב, ולמרות שהמצגות האלה היו די נפוצות, הוא היה לא מאורגן באופן יוצא דופן הפעם. בהתחלה הוא לא מצא את העניבה שלו. ואז הוא חפר שעות בשאלה אם הבלייזר שלו התאים למכנסיים. אחר כך, הוא גילה שהוא סידר את השקופיות שלו בסדר הלא נכון. ולבסוף, הוא לא הצליח לגרום למסמך הPowerPoint שלו לעבור כמו שצריך לUSB.

רף הפאניקה שלו הגיע לשיא בזמן שאני גרפתי גושים נדיבים של חמאת בוטנים עם התפוחים החתוכים שלי, לא אומרת מילה. העניינים לא היו עד כדי כך מביכים בינינו בסוף השבוע הזה, אבל ידעתי טוב מאוד לא לדבר איתו בזמנים כאלו. לימודי העסקים הפעילו הרבה יותר מידי לחץ על הארי שנראה מאוד לא מאושר, אבל הדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות היה להגיד לו שכדאי לו לשנות מקצוע.

אז לא אמרתי שום דבר בכלל, ובמקום שילבתי את רגליי על השרפרף והתחפרתי אפילו עמוק יותר בתוך הצעיף הצמרירי שלי.

לבסוף, הארי הופיע מתוך החדר שלו, נראה רשמי ומהודר בחליפה ועניבה, השקופיות שלו ביד אחת ו USB בשנייה.  הלסת שלו הדוקה בקו ישר, אבל הוא לא היה אפילו קרוב לרמתההיסטריה שהיה בה קודם לכן. הוא עמד מולי ליד הדלפק, מסדיר את נשימתו, ואני הצעתי לו חתיכת תפוח, שאותה הוא קיבל עם מנת חמאת בוטנים.

"אני שונא את הפרזנטציות האלה," הוא אמר וטלטל את ראשו.

"אני יודעת," אמרתי בהבעת הזדהות. "אני לחוצה בשבילך."

"תודה." הוא בדק את השעון שלו. "יש לי עשר דקות. אם אני מתאמן על זה שוב, אני הולך להרוג את עצמי."

"אז אל," אמרתי במשיכת כתפיים.

"טוב," הוא הסכים. "אז תספרי לי משהו."

הרמתי את ראשי אליו, מביטה מתחת לריסים שקועים במדעי החברה. "גם אני עסוקה, אתה יודע."

"פיץ," הוא גנח. "בבקשה. זה ירגיע אותי."

"מה אתה רוצה שאני אגיד?" שאלתי כשסגרתי את ספר הלימוד שלי.

"כל דבר. משהו חדש שקרה לך השבוע."

עם אנחה, עברתי בראשי על כמה הימים האחרונים שעברו עליי: הלכתי ללמוד, עבדתי, וישנתי. כמה מרענן.

"ברצינות? אין סיפורים בכלל?"

"יש אחד," אמרתי. לא התלהבתי מהרעיון של לספר לו, אבל הארי נראה כל כך נואש להסיח את דעתו מהמצגת ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. "אני לא יודעת אם דיברת עם זאין או לא, אבל הוא בהחלט ממשיך עם הבחורה הזאת מהמסיבה. בבוקר למחרת, הם נכנסו אליי לעבודה ביחד לאכול ארוחת צהריים. ביום שני, ראיתי אותם יוצאים ביחד מסטארבקס, ואתמול, הם למדו באותו שולחן בספרייה."

הארי רכן קרוב מעבר לדלפק, מזייף עניין בדברים שאני אומרת. עם חיוך, הוא שאל, "עכשיו, את חושבת שאני צריך לספר לחבר שלי שאת עוקבת אחריו, או...?"

"זה בדיוק העניין!" קראתי. "אפילו לא ניסיתי לעקוב אחריו! זה כמעט כאילו הוא עקב אחריי וניסה לגרום לי לקנא."

"בן זונה!" הארי התנשם בזעזוע לעגני.

התעלמתי ממנו והמשכתי, "אז עכשיו אני חושבת: גם אני יכולה לשחק במשחק הזה. אני יכולה לגרום לו לקנא."

"איך?"

"להראות לו מה הוא מפספס. גם אני יכולה לפלרטט ולצאת עם מישהו אחר."

"מי?"

משכתי בכתפיי. "לא יודעת. לא תכננתי את זה עדיין. אבל בינתיים, אני חושבת על...נייל."

הארי נבח בצחוק, מתיישר ומטיח את כף ידו על הדלפק. "באמת -  נייל?"

הזעפתי פנים, מחכה עד שיסיים לצחוק בהגזמה לפני ששאלתי, "מה הבעיה בנייל?"

"בואי נתחיל מזה שנייל גר עם זאין."

"בגלל זה זה מושלם," אמרתי בהתלהבות, "זה יהיה ממש מול הפרצוף שלו!" הקשתי באצבעותיי מול פרצופו של הארי כדי להוכיח את הנקודה. מורתע, הוא היה צריך לקחת כמה צעדים אחורה. חייכתי בשביעות רצון.

"את צודקת, פיץ. זה באמת יהיה ממש מול הפרצוף שלו – כמו נמוך את תרדי רק בשביל להשיג את תשומת הלב שלו? את רוצה שהוא יראה אותך בתור מישהי מרוחקת ונחשקת, לא נואשת ומגוחכת."

"מגוחכת? מה מגוחך?" דרשתי.

"נייל מגוחך," הארי לחץ. בתגובה למבט הנוקב שלי, הוא הוסיף, "בחייך. אפילו אם שניכם לא הייתם כאלה ידידים טובים, את באמת חושבת שזאין היה מאמין שאת ונייל תוכלו להיות חמים אחד על השני?"

"חמים אחד על השני?" הרמתי גבה. "מתי הפכת להיות האימא הבת חמישים שלי?"

"אני רק אומר...לבנות שיוצאות עם נייל אין מערכות יחסים אינטנסיביות, מלאות תשוקה ורומנטיות. יש להם מערכות יחסים מסוג ידידותי שמגיעות לשיא בתורנויות בנות חמש דקות של סקס ארנבים מביך."

שילבתי את ידיי מעל החזה.

הארי משך בכתפיו בתמימות. "אני אוהב את הילד, אבל זה נכון. תגידי שאני טועה."

הארי לא היה הוגן, אבל הייתה לו נקודה. נייל לא היה בדיוק מסוג הגברים שהתמחו ברומנים לוהטים, וזה מה שהייתי צריכה אם רציתי לגרום לזאין להבחין בי.

"טוב," וויתרתי, "אז מי מתאים לתפקיד?"

נשארנו שקטים ושמרנו על קשר עין מספיק זמן כדי שזה יעשה רק טיפ-טיפה לא נוח שוב. בסופו של דבר, הארי כחכח בגרונו.

"לא יודע," הוא אמר. "יש אלפי גברים שיכולים להעמיד פנים שהם יוצאים איתך. מי יכול להגיד לא לסקס בלי התחייבויות?"

"לא באמת הולך להיות סקס."

"אה," הוא אמר עם הנהון קצר. "אז נדפקת. בלי משחק מילים מכוון, מסתבר."

"מה? לא! תעזור לי!" התחננתי.

"למה?" הארי שאל כשחילץ בקבוק מים מתוך המקרר. הוא לקח לגימה ארוכה לפני שהמשיך, "פיץ, לפי איך שאני רואה את זה, את קצת הוזה."

"מה?!"

"את ממציאה סיבות לדברים בראש שלך שלא היו יכולות להיות יותר מנותקות מהמציאות. את מדמיינת – ונצמדת – לכל התרחישים המרוחקים האלה בלי להקדיש מחשבה למה שבאמת אפשרי. אני מתכוון, חבר מזויף? זה מטורף. אף בן אדם שפוי בדעתו לא יסכים לזה, ואין שום ערבות שזה בכלל יעבוד."

עם שפתיים חשוקות, נעמדתי מהשרפרף ולקחתי את הצלחת שלי לכיור בזמן שהוא דיבר.

עם נשימה של צחוק, הוא המשיך, "את בן אדם נוראי לפעמים, פיץ."

"מה?!" חזרתי על עצמי.

"תחשבי על זה. את משקרת, את מרמה, את מנסה להסתיר דברים..."

"מעניין מה הלימוזינה הזאת עושה בחניון?" תהיתי בקול רם, רק כדי להשתיק אותו מרצף העלבונות שפתח בו.

עכשיו היה תורו לשאול: "מה?", שנעקב על ידי, "איזה לימוזינה?"

הארי הצטרף אליי ליד כיור המטבח והציץ החוצה דרך החלון. הייתה לימוזינה שחורה שחנתה בחנייה, ממש מול הכניסה לבניין.

"זה אבא שלי," הארי נשם, קולו מלא ביראה. כשיריתי אליו מבט חטוף, עורו נעשה חיוור.

"מה? איך אתה יכול לדעת את זה? אולי זוג חמוד בבניין שלנו החליט לצאת לדייט מפואר," הצעתי.

"לא, זה אבא שלי," הארי הרהר, מהנהן לאף אחד מלבד עצמו. כשהדלת האחורית של הלימוזינה סוף סוף נפתחה ואיש בגיל העמידה יצא החוצה, החשדות אושרו. באותה השנייה הארי זינק חצי מטר באוויר ונכנס להתקף פאניקה נוסף. "אוי אלוהים, זה אבא שלי. אבא שלי כאן. מה אני עושה? מה אני  - הוא הולך לעלות למעלה!"

משכתי כתפיים, צופה ברוגע כשהוא פסע הלוך ושוב לאורך רצפת המטבח. "ידעת שהוא מגיע?"

"אני נראה כמו מישהו שידע שאבא שלו מגיע?! אפילו לא ידעתי שהוא בעיר! פעם אחרונה שדיברנו הוא היה בדרום קוריאה. הוא הזכיר משהו על לקחת אותי לארוחת ערב, אבל חשבתי שהוא התכוון בחג המולד!"

"הוא מופקע להחריד, מחנה לימוזינה."

הארי עצר את הפסיעות שלו כדי להסתובב אליי. "פיץ, את חייבת להתחבא."

קימטתי את אפי. "להתחבא?"

"הוא לא יודע שאת גרה כאן! את ממש – את חייבת לצאת החוצה."

"לא!" עניתי, מניחה את ידיי על המותניים. "אני יודעת שזה סוד, אבל אתה לא חייב לספר לו שאני גרה כאן. אנחנו יכולים לחשוב על דרך לעקוף את זה."

"איך? הוא בדרך למעלה!"

עצרתי, מנערת את ראשי אחר רעיון בריחה. "אתה יכול לרוץ למעלית וללחוץ על כל הכפתורים. זה ישאיר אותו על הקרקע לאיזה שלוש דקות טובות.

הארי בהה בי באי אמון. משכתי בכתפיי.

"פאק," הוא אמר מתחת לנשימתו. "לא הייתי מוכן לזה היום. מה אני עושה? מה אני אומר?"

"מה עם; 'היי אבא, הרבה זמן לא התראינו.'

הארי בהה שוב, לא מאשר, ולמען האמת, קצת מבולבל מניסיון העזרה שלי.

"טוב!" הוא אמר, מזנק לפעולה. "אנחנו פשוט נעביר את הלפטופ לחדר שלך...הדפים שלך...הסווטשירט שלך....קדימה, פיץ, הסווטשירט שלך!"

"ואם הוא ייכנס לחדר שלי, מה יקרה אז?" שאלתי בציניות כשעקבתי אחרי הארי בהמשך המסדרון.

"הוא לא יעשה את זה, כי אנחנו הולכים להשאיר אותו בסלון."

"אנחנו?"

הארי הניח את הלפטופ על שולחן הכתיבה שלי והזעיף אליי פנים. "את לא רוצה להתחבא כמו שאמרתי, אבל את גם לא תעזרי לי להסיט את תשומת הלב שלו. מה את רוצה, פיץ?"

עקבתי אחריו בחזרה למטבח בזמן שהשבתי, "אני רוצה להתנהג כאילו זה הבית שלי. מה שנכון, דרך אגב. אני לא יודעת מה המצב בינך לבין אבא שלך, אבל אני חושבת שזה מטומטם שאתה לא יכול להגיד לו את האמת."

דוחף את המגזינים הנשיים שלי לתוך המגירה של שולחן הקפה, הארי השיב בשנינות חריפה, "אה, זה טיפשי? אבל כשאת ממציאה חיים חדשים לגמרי עם הביצים שלך שקועות במערכת יחסים רצינית רק כדי לגרום לאיזה בן לקנא, זה נורמלי לחלוטין?"

"היי!" קראתי, נעלבת, "רק לפני כמה דקות אמרת לי שאני בן אדם נוראי על זה ששיקרתי! עכשיו אנחנו הורסים כל ראייה לקיום שלי על כדור הארץ הזה בגלל שאבא שלך נכנס לבניין!"

"אני יודע!" הארי התריס, מרים את עצמו מעלה משולחן. "תראי, אני יודע מה אמרתי, טעות גדולה, מאוד מצטער, אבל את יכולה לעזור לי להעיף מכאן את כל השמיכות הדפוקות האלה?"

"השמיכות הדפוקות האלה?"

"אלוהים אדירים!" הארי זעק, זורק את ידיו באוויר. "תפסיקי להיעלב מכל דבר שאני אומר! אנחנו נריב אחר כך. עכשיו פשוט תעזרי לי כבר!"

הוא זרק עליי לפחות שלוש שמיכות, מה שגרם לי למעוד לאחור ולהפיל את השרפרפים כמו דומינו בדלפק המטבח. כאילו כמו סימן, הייתה דפיקה על הדלת. ברגע ששחררתי את עצמי מבלאגן החמימות שעטף אותי – ואני חייבת להודות, השמיכות שנתלו על הספה היו די נשיות – ראיתי שהארי היה על סף התמוטטות נפשית. מעולם לא ראיתי אותו ככה בעבר, אפילו לא לפניי הפרזנטציות הגדולות ביותר. לפני שהוא היה יכול לצעוק עליי שוב, חמקתי לתוך המסדרון וזרקתי את השמיכות לתוך חדר השינה שלי.

הדלת נפתחה ושמעתי את חילופי המילים בין שניהם. הארי לא ראה את אבא שלו מאז תחילת שנת הלימודים, אז עברו לפחות כמה חודשים. הם דיברו בטלפון מדי כמה זמן, אבל כל מה שידעתי היה שהוא תמיד ניתק את הטלפון הרבה יותר מתוסכל משהיה לפני כן. יחד בסלון, למרות זאת, הם נשמעו כמו חברים ותיקים.

"לא ידעתי שאתה בעיר," הארי הצליח לומר אחרי גל ברכות שלום ראשוניות.

"בדיוק חזרתי מטורקיה," אבא שלו השיב. "רציתי לראות את הבן שלי לפניי שאני נוסע הביתה. תראה אותך, נראה כמו אבא שלך בחליפה ועניבה."

"מה ?אה. כן, יש לי פרזנטציה הערב."

"פרזנטציה גדולה. זה הבן שלי. אתה מוכן?"

אפילו אם אבא שלו לא יכול היה להרגיש את החשש בקולו, אני בהחלט יכולתי. "פחות או יותר," הארי ענה. "אבל אני חייב לצאת בקרוב."

תהיתי כמה זמן אני צריכה להסתתר בחדר שלי. אולי הארי יוכל לגרום לאבא שלו לצאת מהדירה.

"מתי אתה תסיים?"

"אה...זאת כיתת ערב, אז...לא לפני תשע."

"אה, חבל מאוד. רציתי לקחת אותך לארוחת ערב. יש מישהו שאני רוצה שתכיר."

"לא יכול הערב, מצטער."

"ובכן, הלימודים חשובים יותר," אבא שלו וויתר. "איך הדירה מתייחסת אלייך?"

"מצוין. כן. אין תלונות."

"סביבה טובה ללמידה?"

"מושלמת. מאוד שקט. אין הסחות דעת."

"בוא נעשה סיבוב. עבר זמן מאז שראיתי אותה!"

הלב שלי נעצר. בדיוק מזה הארי היה אמור להימנע.

"טוב, לא הרבה השתנה..." הארי אמר בלחץ.

הסתכלתי מסביב על מראה חדר השינה שלי. היה ברור שמישהו חי כאן, אין מקום לטעויות. מיטה, שולחן כתיבה, מחשב, סל כביסה...

אבל זאת לא הייתה הבעיה שלי. אני שילמתי את שכר הדירה שלי, עמדתי בחלק שלי בעסקה. כל דבר אחר היה בין הארי לאבא שלו בלבד.

אז, כשהצעדים התקרבו על פני רצפת העץ הקשה של המסדרון, תפסתי את הז'קט שלי וזרקתי אותו מעליי. לפני שהיו יכולים לארוב לי, חמקתי מתוך חדר השינה שלי וסגרתי מאחורי את הדלת. הסתובבתי על עקביי כדי לעמוד מול אבא של הארי עם חיוך רחב.

"שלום!" קראתי, להוטה להוציא כמה מילים לפני שהשאלות יתחילו לזרום. "אתה בטח אבא של הארי. נעים מאוד לפגוש אותך. הלוואי שיכולתי להישאר, אבל יש לי...אה, יש...מחויבויות, ו...דברים אחרים."

אם שופטים לפי הבעת פניו הרצחנית של הארי, הניסיון שלי היה עלוב. אביו של הארי – שנראה קצת כמו הארי, מלבד לשיער השופע – היה מבולבל בלשון המעטה.

ואולי קצת סקפטי. לא הייתי בטוחה אם זה מצא חן בעיניי.

במקום לקחת את ידי כדי ללחוץ אותה, מר סטיילס הביט מעבר לכתפו על הבן שלו בחיפוש אחר הסבר.

הארי הקיץ לחיים. "כן, עמדתי לציין את זה בזמן שהסתכלת מסביב," הוא אמר, מנער את ראשו כאילו זה ברח לו מהזיכרון. "אה, אבא, זאת פיץ – ג'ון."

"סליחה?"

הושטתי את ידי מולו שוב. "ג'ון פיצפטריק, אדוני," אמרתי, מבזיקה עוד אחד מחיוכיי הרחבים.

"ומי זאת ג'ון פיצפטריק?"

השארתי את זה להארי, מרימה את גבותיי אליו. אם הוא התכוון להרצות לי על שקרים ומשחקים, אז הוא צריך לפחות להוציא את האמת לאור.

"ג'ון היא..." הארי דעך, מחזיק את מבטי בזעם ונואשות כאחד. "ידידה," הוא סיים. רק שהוא לא סיים. כי הוא הוסיף מבלי לחשוב פעמיים, "חברה שלי."

היה לי רק רגע קצר לשלוח לו את המבט הרקוב ביותר ששלחתי למישהו בחיי לפני שעיניו של אבא שלו היו עליי שוב ונאלצתי לחזור לחיוך מאוזן לאוזן. מעבר לכתפו של אבא שלו, יכולתי לראות את עיניו המתחננות של הארי, מדממות ייאוש.

למרות שיקול הדעת הטוב שלי – והשטן שבתוכי שהשתוקק לראות את הארי מתוודה בפניי אביו – חשקתי את שיניי ואמרתי, "כן, וכל כך חיכיתי לפגוש אותך. באמת הייתי שמחה להישאר, אבל בסך הכל קפצתי לאחל להארי בהצלחה לפני הפרזנטציה שלו, ועכשיו אני הולכת הביתה." נתתי לדממה להיתלות בכבדות באוויר, אבל זה היה יותר מידי מביך בשביל להימשך זמן רב. "לבית שלי," הוספתי עם צחקוק לחוץ. "לא פה. אני גרה...במקום אחר. כי לגור כאן יהיה לא הולם, בהתחשב ב...מערכת היחסים שלנו." אם עיניו של הארי היו
סכינים, הייתי נחתכת לחתיכות קטנטנות עד עכשיו. בניסיון לתקן את הטעויות שלי, המשכתי, "הארי גר לבד כי הוא מאוד רציני. בקשר ללימודים, בעיקר. ואני מעריצה את זה. אני מכבדת את זה. אני...תומכת בזה לגמרי."

למה אף אחד לא דיבר? לפי המתח בלסתו של הארי, דמיינתי שאם הייתי מרביצה לו עכשיו בכל כוחי, זאת הייתה היד שלי שהייתה מתרסקת לרסיסים והוא היה נשאר ללא פגע.

"אוקיי, טוב, אני חייבת ללכת," הכרזתי, נלחצת על פני אבא של הארי במסדרון. "בהצלחה, הארי," אמרתי כשטפחתי לו על הכתף. "שוב, כל כך נעים לפגוש אותך, מר סטיילס!"

לא הסתכלתי לאחור כשמיהרתי בהמשך המסדרון ומחוץ לדלת. התמקדתי בנשימותיי כשירדתי במעלית. זה לא היה עד שיצאתי מהבניין והייתי כבר בחצי הדרך במורד הרחוב בזמן ששאלתי את עצמי לאן אני הולכת וכמה זמן בדיוק אני אמורה לחכות לפניי שאני אתחמק חזרה פנימה.

הארי סטיילס הארור.

*

לאחר כמה הקפות סביב השכונה באוויר הערב הקר, הרגשתי בטוחה מספיק להתחמק חזרה פנימה. הדירה הייתה שקטה, וקיוויתי שאיפה שהארי לא היה, הוא היה אומלל.

העברתי שעתיים שלמות בקריאה וכתיבת הערות לפניי שהוא גרר את רגליו פנימה, מסריח מתשישות וייאוש.

מבלי לטרוח לתת בו מבט שני, שאלתי מהמעמד שלי, שהיה שרפרף ליד הדלפק – "הפרזנטציה שלך הלכה טוב?"

"מעולה," הוא נהם. הוא הסיר את הבלייזר שלו והלך הישר דרכי לכיוון החדר שלו. הוא היה במצב רוח אומלל למרות מה שנשמע כמו הישג, אז נתתי לו לטבוע באומללות של עצמו כי זה מה שהגיע לו אחרי כל הביקורת שהוא העביר עליי לפניי שאבא שלו נכנס לתמונה.

בדיוק כשהתעמקתי בקריאה שלי שוב, הארי חזר, אחרי שהחליף את הופעתו החגיגית בטרנינג וטי שירט נוחים. מבלי להגיד מילה, הוא מזג לעצמו כוס מיץ והפיל את עצמו בכבדות על שרפרף מולי. לא הרמתי מבט, אבל הרגשתי את עיניו הבוערות נקברות לתוכי.

"מה?" שאלתי לבסוף, די בבוטות, אחרי שתיקה משתהה.

היו קמטי תסכול על מצחו, אך הוא עטה הבעה רכה יותר ברגע שתפסתי את מבטו ומשך כתפיים בסתמיות.

מנידה בראשי, פניתי חזרה לחומר שלי.

אבל המבט שלו היה יוקד, והרגשתי את החום על עורי.

"הארי. מה?" דרשתי.

הוא טלטל את ראשו. "שום דבר."

"אם אתה רוצה שאני אתנצל על מוקדם יותר, אני לא אעשה את זה. אין סיכוי. יכולתי לראות שאתה כועס עליי בגלל מה שאמרתי, אבל שמת אותי בעמדה קשה ולא השארת לי שום תפקיד לשחק, אז הייתי חייבת ל – "

"אני לא כועס," הארי קטע אותי. "לא עלייך. בכל מקרה."

"אז למה אתה בוהה בי כאילו אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מלפרק אותי לחלקים איבר אחרי איבר?"

"אני לא!" הוא התעקש. והמשיך עם אנחה, "מצטער. פשוט היה יום גרוע."

"בגלל הביקור הלא צפוי של אבא שלך?"

"זה לא היה רק זה – בדרך לכיתה, הוא אמר לי שהוא ראה את ציוני בחינות אמצע השליש שלי מהרישומים של האוניברסיטה. הממוצע שלי צנח ואני כמעט נכשל בקורס אחד – מה שידעתי, אבל חשבתי שיהיה לי זמן לשנות את זה עד סוף הסמסטר. הוא רוצה שאני אשנס מותניים ואזכור מה היו המטרות שלי. התעלול הקטן שלך היום באמת הסיח את דעתו מהסיור בדירה, אז לא נכנסנו לחדר שלך...אבל הוא מודאג מכך שהעובדה שיש לי חברה מפצלת את הריכוז שלי."

"אבל אין לך חברה," ציינתי.

"אני יודע, אבל לא יכולתי להגיד לו את זה. אז הוא היה רוצה לדעת מה עשית כאן. והאופציה היחידה הייתה להגיד שאת ידידה מהכיתה שעזרה לי עם הפרזנטציה."

"זה רעיון טוב. למה לא אמרת את זה?"

"בגלל," הוא הדגיש, "שאת לא מכירה את אבא שלי. פעם הבאה שהוא יראה אותך, הוא יתחיל לחקור אותך על מקצוע הבחירה שלך והנקודות החזקות שלך והמטרות שלך לעתיד. את מספיק מוזרה רק בלהיות עצמך –"

"היי!"

" – לא יכולתי לבקש ממך להיות מישהו אחר."

התרעמתי במרמור. "למי אכפת? פגשתי אותו פעם אחת בשלוש שנים שאני גרה כאן. מתי אני הולכת להיתקל בו שוב?"

הארי שפשף את עורפו, סימן מוכר לחרדה. "אה...מחר בערב," הוא ענה, מרותק באופן נוח לשיש של הדלפק.

קימטתי את מצחי. "מחר...בערב? הוא בא שוב?"

"לא בדיוק. אנחנו יוצאים."

"יוצאים? אנחנו?"

"כן," הארי אמר. הוא ליקק את שפתיו. "אבא שלי רצה לקחת אותי לארוחת ערב. כשהוא אמר שהוא רוצה שאני אפגוש את חברה שלו, הוא אמר שהוא רוצה להכיר גם אותך טוב יותר."

יכולתי להרגיש את עצמי מגיעה לרמה חדשה לגמרי של עצבנות. "אז, תן לי להבין. מחר בערב אני צריכה לבטל את התוכניות שלי –"

"איזה תוכניות? לראות חברים לבד בחדר שלך?"

מצמצתי, לא משועשעת בעליל. "מצחיק, אתה על קרח דק ועדיין ממשיך להחליק."

"מצטער," הוא מלמל, "תמשיכי."

"מחר בערב, אנחנו יוצאים לארוחת ערב," המשכתי, מונה את האצבעות שלי. "אבא שלך, שלא יכול לדעת שאני גרה כאן ומבקר כל דבר שאתה עושה; החברה שלו, שבחיים לא פגשת ולא ידעת על קיומה עד בערך עכשיו; ואתה, הארי סטיילס, שקבור עמוק בחרא בגלל הציונים שלו וחי כדי להתחנף." 

לא מושפע, הארי לקח נשימה עמוקה והצליח לאסוף חיוך חלוש. "ואת. ג'ון פיצפטריק," הוא הוסיף. "חברה שלי."