Awkward beat

פרק 5

פרק 5.

בדקתי את עצמי מול המראה בפעם האחרונה, שואפת עמוק לפני שיישרתי את השמלה שלי.

"אוקיי," נשמתי, חוזרת על המילה בפעם המיליון באותו היום כדי להרגיע את עצמי. "אוקיי. זה בסדר."

עצרתי, בוהה על ההשתקפות שלי.

"לא זה לא."

מבלי לתת מבט נוסף, עזבתי את החדר ותופפתי על דלתו של הארי.

"כנסי," צלצל הקול שלו. דחפתי את ראשי כדי לראות אותו מול המראה של עצמו כשהוא מכפתר את החולצה שלו.

"היי," אמרתי, מחייכת בסימפתיה. "חשבתי שאולי...אני לא רוצה לעשות את זה."

ההשתקפות של הארי גלגלה את עיניה. "תאמיני לי, גם אני לא."

"כן..." דעכתי. גירדתי את שיניי העליונות מנגד לתחתונות במבוכה. "זה יהיה הדבר הכי נורא בעולם אם אני לא אבוא? זאת אומרת, כמה אתה באמת צריך אותי?"

לא מכופתר עד הסוף, הארי הסתובב, נחיריו מתרחבות. "לא," הוא אמר, נותן לידיו ליפול לצידי גופו. "את לא יכולה להתחרט עכשיו."

"למה לא? אתה יודע שבשלב מסוים אני הולכת להגיד את הדבר הלא נכון."

הוא משך כתפיים. "אז אל תגידי שום דבר בכלל."

שילבתי את ידיי. "מדהים שאין לך חברה, עם כמה שאתה ג'נטלמני והכל."

"את יודעת למה אני מתכוון," הארי אמר עם גניחה. הוא תפס את הז'קט שלו מהכיסא של שולחן הכתיבה. "תראי, אני סומך עלייך שתפקחי על עצמך לערב אחד."

"ממש נוגע ללב," אמרתי, מטפטפת ציניות עם כל מילה. "אבל למרבה הצער, לי אין כל כך הרבה אמונה בעצמי. ואם  לומר את האמת, אבא שלך די מפחיד אותי."

"הוא מפחיד גם אותי!" הארי אמר, מוביל אותי מחוץ לחדר שלו ובהמשך המסדרון. "פיץ, הוא אמר שאם אני לא מעלה את הממוצע שלי, הוא ישכור מורה פרטי. וכשאבא שלי שוכר מורה פרטי, הוא בוחר אותו בעצמו ומסדר את הפגישות בזמנים הכי נוחים שיש – כמו ימי שבת בערב ובקרים של ימי ראשון. החיים שלי גם ככה מספיק מבאסים במהלך השבוע. אל תתני לו לקחת לי גם את הסופי שבוע."

צחקתי לנוכח הבקשה המגוחכת. "מה כל זה קשור אליי? זה שאני אעמיד פנים שאני חברה שלך לא יגיד שום דבר על איך שאתה לומד."

"זה כן," הארי התעקש, מייצב יד על כתפי כשהתיישבתי על השרפרף. "זה אומר שאני מסור. לא עושה שטויות. זה אומר שאני לא יוצא לשתות כל סוף שבוע כי חברה שלי רוצה שאני אשאר בבית להתכרבל."

קימטתי את אפי. "איזה חברה משעממת יש לך."

"בחייך, פיץ," הארי התחנן, לוחץ את הכתפיים שלי. "אל תנטשי אותי. תחשבי על זה ככה; אם את לא זורמת עם זה, אני אהיה חייב לספר לו שאת לא גרה כאן. פגשת אותו רק פעם אחת, אבל כבר ראית את הפרצוף שלו. מה הסיכויים שהוא ייתן לך להישאר?"

נאנחתי, מלמלת, "טוב, פאק."

"בדיוק," הארי אמר בחיוך רחב. הוא נתן לי טפיחה על הגב. "אני אביא את המעיל שלך."

הייתי בטוחה שאני אתחרט על זה מאוחר יותר. אלא אם כן...

כשהארי החזיק את בשבילי את המעיל ואני החלקתי לתוכו, אמרתי, "אני עדיין חושבת שאתה חייב לי טובה."

"בשמחה," הוא הסכים בקלות. "נשמע הוגן."

"בסדר. עכשיו, בוא נלך להיות מאוהבים מול אבא שלך."

הארי נאנח בהקלה, חיוך פורץ על פניו. "מעולה. אה, ותזכרי – תשלטי על עצמך."

נעצתי בו מבט כשעזבנו את הדירה, זורקת אליו בחזרה, "כן, יקירי."


*


האיסט סייד גריל הייתה מסעדה לא רחוקה מהקמפוס, הוצעה על ידי אביו של הארי בטעינה שזאת הייתה אחת מהאהובות עליו כשהוא למד באוניברסיטת הבארד. נראה כאילו חשבונות בנק בריאים היו מרכיב מרכזי בגברים של משפחת סטיילס, כי אני מעולם לא הייתי יכולה להרשות לעצמי אפילו מתאבן במסעדה הזאת. למרות שאף פעם לא נהניתי מהתענוג של לסעוד שם, ביקרתי במסעדה בכמה הזדמנויות -  בעיקר בגלל שבקומה השנייה שלה היו בר ושולחנות ביליארד.

מסתבר שמר סטיילס הזמין לנו שולחן בקומה השנייה לזכר הימים הטובים, וברגע שהתיישבנו במקום, הוא הזמין את הארי למשחק ביליארד. יריתי מבטים רצחניים אל העורף המתולתל של הארי, כי בסופו של דבר, הוא נטש אותי עם מאפי, חברה של אבא שלו עם השדיים היותר גדולים מהראש שלי.

בכל ההגינות, היא הציגה את עצמה בתור מיסטי. אבל אני לא עד כדי כך הוגנת, אז מבחינתי היא הפכה להיות מאפי.

"כמה זמן את והארי כבר יוצאים?" היא שאלה לבסוף, אחרי ששוחחנו על מה שנזמין לארוחת הערב, כמה יפה הייתה המסעדה, מקומות חיי הלילה הכי טובים בעיר והמקצוע שאני לומדת.

"הו. אה..." דעכתי, מסתכלת על שולחנות הפול היכן שהארי עמד עם מקל הביליארד שלו. לא ממש תכננו את הפרטים האינטימיים על מערכת היחסים המזויפת שלנו. "לא הרבה. משהו כמו...שלושה חודשים."

זה נשמע לי הגיוני. שלושה חודשים: מספיק זמן בשביל שיהיה לגיטימי להכיר את המשפחות אחד של השני, אבל לא מספיק זמן כדי שנהיה מצופים לדעת הכל אחד על השני.

"וואו," מאפי נשפה, לוגמת מהתה הקר שלה. (רציתי להזמין שפריצר יין לבן, אבל הארי נתן לי מבט מזהיר וידעתי שהוא התכוון שאני ארגיע עם האלכוהול. התפשרתי על קולה, אבל לא הייתי שמחה לגבי זה.) "איזה יופי לכם. קשה לתחזק מערכות יחסים טובות בימים האלה."

חקרתי אותה מקרוב. עם כל כך הרבה ברונזר ואייליינר שחור, לא היה קל להעריך נכון את הגיל שלה – אבל הייתי בטוחה שהיא הייתה מבוגרת ממני רק בכמה שנים. במילים אחרות, היא לא הייתה בדיוק סמל החוכמה.

"באמת?" שאלתי, מסובבת את הקש בתוך הקולה שלי. "שלושה חודשים זה לא הרבה זמן. מי יודע – אולי לא נשרוד את השנה."

בדיעבד, הייתי שמחה שהארי לא היה נוכח כדי לשמוע את זה.

"אני לא חושבת," מאפי אמרה עם טלטול של ראשה. "אם הוא היה שלי, בחיים לא הייתי נותנת לו ללכת. הגומות האלה –  אוי!"

חייכתי בנימוס, מרימה את גבותיי. "כן. יש את הגומות."

"והשיער."

"השיער נחמד."

"והחיוך – אווו!"

נתתי עוד מבט בהארי, שהיה מכופף מעל השולחן והכין את עצמו למכה. קיוויתי שהוא עשה חיים בזמן שאני הייתי נתונה לשלושים דקות של הפטפטת של מאפי. אם שופטים לפי הדרך שבה הוא הסתכל מעבר לכתפו על אביו וחייך בשמחה לאחר ששלח את המכה – חיוך מלא בהערצה ואושר – הייתי בטוחה שהוא ניהנה.

"החיוך..." גמעתי רוק, "מאוד נחמד."

רוכנת קדימה, מאפי אמרה בחשאיות, "ואם הוא דומה לאבא שלו בעניין הזה, הגוף שלו הורס."

אוי אלוהים אדירים. באמת הייתי זקוקה לשפריצר יין לבן הזה.

"אז," פתחתי, מכחכחת בגרוני ומשנה את הנושא, "איך פגשת את מר סטיילס?"

"מארק? נפגשנו שנה שעברה כשהוא העסיק אותי בתור העוזרת שלו."

"אה." שרלילה.

"ברור, ניסינו לשמור על זה מקצועי בהתחלה. אבל אחרי כמה חודשים, לא יכולנו להכחיש יותר את הכימיה."

"אני מבינה," ובמילה כימיה, היא התכוונה לתשוקה בלתי הולמת בעליל כתוצאה מהעסקה בלתי הולמת בעליל. הייתי מהמרת על המשכורת האחרונה שלי אם למאפי הייתה איזושהי דאגה לשם המקצועי שלה. (עם שם כמו מאפי, קל לראות למה לא.)

זה היה הרגע שבו ראיתי אותה. הטבעת. טבעת גדולה מאוד; פירמידה של יהלומים מנצנצים. לא הייתי בטוחה למה לא הבחנתי בה עד עכשיו, במיוחד מפני שהיא ישבה על אצבע מאוד חשודה ביד שלה.

הם היו מאורסים. מאפי תהיה בקרוב מאפי סטיילס, והייתי משוכנעת במאה אחוז שהארי לא ידע על זה דבר.

"זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת את הארי," מאפי המשיכה, מנופפת בידה באוויר כדי להראות לעולם כולו את האבן שלה. "מארק מאוד מגונן עליו. הוא רצה להיות בטוח במערכת היחסים שלנו לפני שיכיר אותי לבן שלו."

להיות בטוח במערכת יחסים של מישהו אומר לשים עליו טבעת?

"כן," אמרתי עם הנהון וחיוך מאולץ. "הוא באמת נראה מאוד...שקוע בהארי."

נסי שתלטן ומאיים.

"הו, כן. את יודעת, הוא כל כך מתרגש לקראת סיום הלימודים של הארי באביב. הוא כבר דחה נסיעת עסקים כדי שהוא יוכל להיות במדינה. יש לו את המון רעיונות וקשרים בשביל הארי כדי שהוא יוכל למצוא עבודה מיד לאחר מכן. אני חושבת שהחלום הכי גדול של מארק זה לעבוד לצד הבן שלו. זה נפלא שיש להם דבר כזה במשותף."

יחד עם הטעם שלהם בנשים.

"לא ידעתי," הייתה התשובה שלי. "זה נהדר."

אני בטוחה שהארי לא יחשוב ככה כשאני אדווח לו על זה ברגע שנהיה לבד.

"שלום לכן," אמר מר סטיילס, עוטף את זרועו סביב מאפי כשהוא החליק חזרה לתא שלנו. "התגעגעתן אלינו?"

"כמובן," מאפי השיבה, מנשקת אותו על הלחי. "אבל לי ולג'ון היה כיף להכיר אחת את השנייה."

תגדירי 'כיף', מאפי.

נראה כאילו הארי ידע ששרשרת המחשבות שלי טרטרה סרקזם, כי הוא נתן לי דחיפה חדה בצד כשהוא תפס את מקומו לידי.

הוא עדיין רצה שהערב הזה ילך טוב. כדי שזה ילך טוב, זאת בטח לא הייתי מחובתי להעיר על היהלום של מאפי. החלטתי לשכוח מזה. הארי ואני לא היינו אמורים להיות מעורבים בחיים אחד של השני. זאת הייתה הבעיה שלו. מאפי הייתה מיועדת לשמש אימא חורגת בשבילו, לא בשבילי.

דרוכה שוב, הדבקתי על פניי חיוך תוסס. "נכון מאוד," הסכמתי. כשהפניתי את החיוך הזה ישירות אל הארי, הטיתי את ראשי והרחבתי את עיניי כדי לעורר בו פחד. לא משנה איזו טובה הולכת להיות הטובה שאני אבקש ממנו, היא בוודאות תהיה כואבת עבורו.

"אז, ג'ון, הארי מספר לי שואפת לתואר במדעי החברה," מר סטיילס אמר.

לא הייתי בטוחה אם זה היה משהו שהארי רצה שאודה בו, אז הבטתי בו בחיפוש אחר הכוונה. הוא נתן לי משיכת כתפיים קלושה והנהן, מעודד אותי להמשיך.

"כן," אמרתי. "סוציולוגיה, למען האמת."

"ממ הממ. יש תוכניות לעתיד?"

מחייכת בביישנות, עניתי, "לא ממש. אני פתוחה לכל אפשרות שתגיע בדרך."

מר סטיילס היה סקפטי. "טוב, עם תואר באומנויות בכלכלה של היום, לא יהיו הרבה."

"אבא," הארי אמר בטון מזהיר.

"זה נכון," מר סטיילס אמר, לא מתנצל אפילו קצת. "אפילו אתה צריך לפקוח עין על מה הסיכויים שלך בשלב כזה מוקדם של המשחק, הארי, וזה עוד עם תואר במסחר."

"אני אפילו לא בטוחה אם אני רוצה להתחיל את הקריירה שלי מיד," הוספתי. "אני אולי ארצה לחזור ללימודים –"

"הייתי ממליץ על זה."

מרגישה כאילו קיבלתי סטירה לפרצוף, השארתי את הפה שלי סגור.

"ומה עם עומס העבודות שלך?" מר סטיילס המשיך ללחוץ. "כשאני למדתי באוניברסיטה – מסחר, בדיוק כמו הבן שלי – לתלמידי אומנויות היה מוניטין של חגיגות. מעט שעות כיתה
ועומס עבודה קל יותר אמר יותר זמן להתמזמז ולהתבטל."

"אני לא מתבטלת," מיהרתי להתעקש, "זאת אומרת, אין לי כל כך הרבה שיעורים כמו הארי, או כל כך הרבה משימות ומצגות, אבל כשעונת כתיבת העבודות מגיעה, העניינים מתחילים להיות די עמוסים –"

"אני מניח שמה שאני אומר, ג'ון," מר סטיילס אמר עם חיוך יהיר, "זה שאני מקווה שאת לא מנצלת את הזמן החופשי שלך בלהסיח את הבן שלי מהתחייבויות."

"אבא, בבקשה," הארי אמר והעווה את פניו. "זה לא ככה. ג'ון יודעת שהלימודים חשובים לי. היא רוצה שאני אצליח." עם מבט צדדי לכיווני, הארי זרק יד סביב הכתפיים שלי. "חוץ מזה," הוא אמר די בגאווה, "אין לה כל כך הרבה זמן פנוי. היא עובדת חצי משרה בהאברד קאפבורד, שזה יותר ממה שאני הייתי יכול להתמודד עם השיעורים שלי."

הזעפתי פנים, מרגישה את הגרירה על כתפי כשהארי משך אותי קרוב אליו. הוא נתן לי לחיצה, ותהיתי אם זו הייתה לחיצת התנצלות, או סתם בשביל ההצגה.

בכל מקרה, זה לא היה משנה. כי זה בדיוק היה הרגע שבו זאין הופיע בקצה המדרגות.

"עבודות משרה חלקית כל כך קשות באוניברסיטה," מאפי הצטרפה. "כשאני הייתי בגילך, עבדתי סופי שבוע במועדון במרכז העיר..."

הייתי די בטוחה שהיא התכוונה למועדון חשפנות, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שידעתי זה שזאין היה על הבר עם נייל, ליאם, רגלי עכביש ועוד בחורה שמעולם לא פגשתי. נייל היה הראשון לאתר אותי וירה אליי מבט שאמר, 'מה לעזאזל קורה כאן?'

ואז, כשזאין עקב אחרי מבטו של נייל ועיניו נפלו עליי, הבנתי כמו מה זה נראה. הארי ואני לבושים יפה בתוך תא שותים משקאות עם איש מבוגר יותר ואישה. הייתי מכורבלת לתוך הארי בניסיון עלוב לשכנע את אבא שלו שאנחנו יוצאים.

אבל אולי לא היינו כישלונות עלובים אחרי הכל. אולי, מנקודת המבט שלהם...היינו בדייט אמיתי.

"ג'ון טובה בשבילי," הארי אמר לאבא שלו ואני שיחקתי את התפקיד של להסתכל לתוך עיניו במבט מלא אהבה. "אנחנו הולכים לספרייה ביחד, היא מכינה לי ארוחת ערב אם אני עסוק מידי בללמוד, יש לנו סופי שבוע רגועים..."

איבדתי ריכוז שוב כדי לצפות בזאין מחליף בדיחה עם ליאם ולוקח את הזמנת המשקה מרגליי עכביש לפני שהלך אל הבר.

"אנחנו די מאושרים ביחד. נכון, ג'ון?"

לנוכח הזכרת שמי, נפלתי חזרה להקשבה. "הממ?" הארי בהה בי בציפייה, ידו פתאום מוחצת קצת חזק מידי על הכתף שלי. "אה, כן! מאוד מאושרים."

כיווצתי את אפי והתחככתי בלחיו של הארי, ולהפתעתי, הוא סובב את הראש לכיווני ועשה את אותו הדבר. התנשקנו נשיקה אסקימוסית מול האבא המאוד מקצועי שלו וחברתו הכוסית להפליא. זאת הייתה הצגת האהבה המחליאה ביותר שראיתי בחיי, אבל לפי הדרך שבה מאפי מחאה את ידיה באושר ונייל קימט את מצחו בבלבול גמור וזאין היה – אם אני אעז לומר – מסוקרן, נראה שזה עובד.

למעשה, זה היה מבריק.

אהבתי את זה.

"מה איתך ועם מיסטי?" שאל הארי.

"ובכן, אנחנו זוג כבר שנה," השיב מר סטיילס. "זה קשה עם כל הנסיעות, אבל אני בטוח שאתה תראה את מיסטי יותר." עם מבט צדדי אל החצי השני שלו, הוא הוסיף, "למעשה, אני לא אהיה לגמרי מופתע לשמוע פעמוני חתונה בעתיד שלנו."

התחננתי בפניו שישתוק. לא להכריז על הבשורה עכשיו. לחכות עד שהוא יהיה לבד עם הארי. זה לא היה הזמן או המקום, ואם הוא יהפוך את זה לזמן והמקום, כל המחזה הקטן שלי מול זאין ייהרס.

כאילו היא הרגע למדה את השורש הריבועי של ארבע, מאפי נתנה לי ולהארי חיוך רחב עיניים עם פה פתוח.

הארי נשען לאחור בתא, ידו נמתחת על כתפי. הוא צחק, אבל זה היה סוג של צחוק ריקני – אחד שלא הייתי בטוחה ששמעתי ממנו בעבר. "טוב, זה...וואו. יופי. מאוד שמח בשבילך, אבא. ואת...מיסטי."

לא מסוגלים לפענח את כל זה, נייל, ליאם, זאין והבנות מצאו שולחן ביליארד וקנו לעצמם משקאות. בתוך התא שלנו, מר סטיילס המרוצה שינה את הנושא לחדשות האחרונות על קבוצת הרוגבי של הבארד.  מיסטי הזמינה עוד קוקטייל, ואני הצלחתי להפוך את זה לשני קוקטיילים, לאי שביעות רצונו של הארי.

זה היה העניין. היה ברור מאוד שהארי לא מרוצה. ממני, ממיסטי, מהכל. אבל בין אם הוא לבש כיסוי עיניים או פשוט מאוד לא הכיר את הבן שלו, הבעיה הייתה שאבא שלו לא ראה את זה בכלל.

*

במהלך השעה הבאה, בזמן שאכלנו ודיברנו והגענו להבנה למה הארי היה כל כך נוירוטי בנוגע לחינוך שלו ועדיין כל כך משוחרר ורפוי כשזה הגיע למוסר שלו, זאין והבנים האחרים חלקו שתייה ושיחקו פול, וכל כמה זמן, הגניבו אלינו מבט.

הבחנתי במבטים האלה כשנעשיתי שיכורה בהדרגה, ומאיזושהי סיבה, שני הדברים משולבים (העיניים של זאין והשכרות שלי), עוררו בי השראה להעלות הופעה. אני חושבת שאפילו הארי היה קצת מבולבל מההתנהגות שלי, במיוחד כששילבתי את זרועי עם שלו לאחר הארוחה, השכבתי את ראשי על כתפו בזמן שחיכינו לחשבון, ודיברתי בשקט לתוך אוזנו מילים שלא היו סודות כלל.

אבל הוא לא היה יכול להגיד שום דבר על זה, כי היינו אמורים להיות ביחד. עוד יותר טוב, מלבד הפגנת החיבה המוגזמת שלי אליו, לא הייתי שיכורה ברמה שאפשר להבחין בה, והוא לא היה רוצה לציין את זה כדי לחבל עוד יותר ברושם של אבא שלו ממני.

זה היה מצב כמעט מושלם, והייתי מעבר לנרגשת.

שולחנות הפול היו מלאים והבר היה מפוצץ עד הזמן שעזבנו את המקום. הארי נתן נפנוף דיסקרטי לחברים שלו לפני שהעביר לי את הז'קט שלי והלך אחרי אבא שלו על פני המסעדה ובמורד המדרגות. כשאני מתעלמת מההבחנות של מאפי על גודל המקום וטווח הגילאים של הלקוחות שלו, רדפתי אחרי הארי ותפסתי את ידו, דוחפת את שיערי מעבר לכתף בתור תירוץ לירות עוד מבט אחד אחרון על הבנים. לאכזבתי, זאין לא ראה – אבל נייל החזיק את הפלאפון שלו ביד ועמד על שרפרף בבר כדי לצלם תמונה מעל הראשים הכי גבוהים בקהל.

נעצתי בו מבט נוקב. הוא חייך והצביע על הפלאפון שלו בשמחה.

זה לא היה משנה. היה לי את הסיפוק מהידיעה שזאין ראה לפחות כמה מסצנות החיבה הפומבית שלי עם הארי. אם עשיתי עבודה טובה, הוא כבר ייחל שהיה במקומו.

"איפה את גרה, ג'ון?" מר סטיילס שאל כשנהג. לא הייתה שום לימוזינה הפעם -  רק מכונית רגילה. מכונית יקרה להחריד עם ריפוד עור ומושבים מחוממים, אבל עדיין מכונית רגילה. "אנחנו יכולים להוריד אותך ראשונה."

"אה," הארי התפרץ לפני שיכולתי לענות. הוא רכן קדימה בין שני המושבים הקדמיים. "אבא, אתה יכול פשוט לקחת את שנינו בחזרה לדירה. אני יכול ללוות את ג'ון הביתה קצת יותר מאוחר."

אפילו מהמושב האחורי, יכולתי ממש לשמוע את אבא שלו מזעיף פנים. "אתה בטוח שזה רעיון טוב? עם שני הדוחים שאמרת שיש לך להגיש לשבוע הבא, חשבתי שתנצל את הזמן הזה
לעבוד."

חיכיתי שהארי ימצא תירוץ נוסף.

"אתה צודק," הוא אמר, שומט את כתפיו.

רגע. מה?

"באמת יש לי הרבה עבודה. ג'ון, זה בסדר אם נוריד אותך בבית?" הוא שאל, נשען מנגד למשענת המושב ומושך אליי את כתפיו בחוסר אונים.

הארי סטיילס החסר תועלת.

"אני מניחה שכן," אמרתי דרך שיניים חשוקות. איפה הוא תכנן לנטוש אותי?

הארי נתן לאבא שלו הכוונה במשך חמש הדקות הבאות והגענו לבית שהיה זר עבורי, אבל לא היה במרחק הליכה רחוק מידי מהדירה. בכל זאת, הייתי עצבנית שאני צריכה ללכת בכלל, במיוחד בהתחשב בקור, בחושך, ובעקבים שלי.

הודיתי למר סטיילס על הארוחה ובירכתי אותו ואת מאפי לשלום. הארי קיבל טיפול בשתיקה. זה מה שהגיע לו אחרי שלא התעמת עם אבא שלו והשאיר אותי להגיע לבד הביתה.

זה לא היה משנה, בכל מקרה. כי הוא יצא מהמכונית ממש מאחוריי ועקב אחריי לפתח הדלת.

"אולי יפתיע אותך לשמוע את זה, במיוחד אם אבא שלך מחכה שאני אכנס פנימה," אמרתי בציניות, "אבל אין לי את המפתח לחורבה הזאת."

מי שלא גר במקום הזה התקין מנורה שנתלתה מקיר הלבנים ליד הדלת. היא סיפקה כמות אור מינימאלית. בדיוק מספיק בשביל שאני אוכל לראות את הארי מגלגל את עיניו.

"מן הסתם," הייתה התגובה החלשה שלו. "פשוט תלכי מסביב ותחכי שם דקה או שתיים. אני מכיר את הבנות שגרות כאן; זה לא סיפור."

"אתה לא זה שצריך ללכת הביתה בחושך על עקבים!"

"את תהיי בסדר, פיץ," הארי אמר במונוטוניות. הוא נאנח, משפשף את עיניו. "נדבר כשתגיעי הביתה. בינתיים, אני הולך לנשק אותך לילה טוב."

"מה? לא!"

"פיץ, בבקשה," התחינה שלו הייתה חלושה, וידעתי שנמאס לו מההצגה הזאת אפילו יותר ממני.

אבל זה לא אומר שהייתי מוכנה לזה. "אתה משאיר אותי במקום שאני לא מכירה!"

הארי לקח צעד לכיווני. "זה לא יכאב. קדימה."

לפני שיכולתי להמשיך להתווכח, הוא תפס את הלחיים שלי בכפות ידיו ולחץ את שפתיו לשלי. זה נגמר די מהר, בדיוק כמו שהוא הבטיח.

הארי לא התרחק לגמרי. כשהלחיים שלי עדיין חפונות בין ידיו החמות, הוא מלמל, "תודה."

"אני רוצה שוט וויסקי מוכן בשבילי כשאני נכנסת דרך הדלת," רטנתי.

הוא צחקק. "את מספיק שיכורה. מה עם כוס תה?"

"בסדר."

משחרר את האחיזה שלו בי, היא נתן לי דחיפה קטנה לכיוון הצד האחורי של הבית, היכן שאני אאלץ לחכות בחשיכה עד שהמכונית תיעלם באופק.

"מצטער, פיץ," הוא אמר עם חיוך בלתי מתנצל באופן בולט. "אני מעריך את זה."

"אני מקווה מאוד!" קראתי אחריו במרירות. ואז, כשאני מדלגת מעל פחי זבל דביקים, עלים רטובים, ועוד אשפה שהייתה זרוקה סביב החנייה, זזתי לתוך החשיכה.

*

עד הזמן שהגעתי בחזרה לדירה, רועדת מרגליים חשופות לקור, הארי עמד מעל הכיריים. הוא כבר החליף לטרנינג וסווטשירט עבה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצעוק עליו ועל חוסר הרגישות שלו, אבל כשהוא הסתובב אליי עם סיר מים רותח בידיו לתה, החלטתי לוותר על זה. ספל תה רותח היה פשוט יותר מידי מזמין.

אחרי שהחלפתי מהשמלה והעקבים שלי לתלבושת הרבה יותר נוחה וצמרירית, הצטרפתי אליו במטבח והתיישבתי על שרפרף מולו. הוא החליק אליי ספל על פני הדלפק יחד עם חלב.

"אז," פתחתי, שוברת את השתיקה העבה, "זה היה חתיכת ערב."

"כן," הוא שחרר נשימה – אחת שהוא בטח החזיק מאז אחר הצהריים. "סליחה."

משכתי בכתפיי. "לא אשמתך. אבא שלך פשוט טיפה..."

"אינטנסיבי?" הוא הציע.

"כן," הסכמתי. "ורציני. ו...באיזשהו שלב שם, ציפיתי ממנו פשוט להגיד לי לקום וללכת."

"מה?"

"ברור לי שהוא לא חיבב אותי."

מהורהר, הארי לקח לגימה מהתה שלו. "אני חשבתי שהוא דווקא די חיבב אותך."

קימטתי את אפי באי הסכמה.

"רוב הזמן, אני אפילו לא בטוח שהוא מחבב אותי," הארי הודה. "היית בסדר." עוד אחת מהפעימות המביכות האלה חלפה, אף אחד מאיתנו לא בטוח מה לומר. אז הוא פשוט סיים עם, "תודה."

הנהנתי, מחבקת את הספל שלי בידיי וסופגת את החמימות. האדים עלו בצרורות עבים, וצפיתי בהם מסתחררים ומתרחבים כדי להשאיר את עיניי עסוקות.

אחרי פרק זמן ממושך של חשיבה, שאפתי בחדות. "אז, מה אתה חושב על מאפי?"

"מאפי?" הארי חזר אחריי, מרים את עיניו מספל התה שלו. "פיץ, קוראים לה מיסטי."

"אה נכון. קשה לזכור כשהציצים בגודל יופיטר שלה נדחפים לעניינים של כולם."

הארי פרץ בצחוק. הוא צחק כל כך חזק עד שהיה צריך לתמוך בראשו עם אחת מידיו, והצחוק נעשה כל כך מדבק שהתחלתי גם אני לצחקק.

כשהוא סוף סוף נרגע, הוא הסכים, "באמת היו לה ציצים עצומים."

"ציצים פלנטאריים. יש להם ירחים משל עצמם."

מחייך, הארי טלטל את ראשו. "מה היא אמרה לך כשהייתן לבד?"

"לא יודעת. שיחת חולין, אני מניחה. היא אמרה לי שאבא שלך העסיק אותה כמזכירה ואז כמה חודשים אחר כך, הם התחילו לצאת. הממ...לא חשוד בכלל."

הארי גלגל את עיניו. "למרבה הצער, זה לא מפתיע אותי. לאבא שלי יש סוג של דפוס עם הנשים שהוא מביא הביתה. הוא יודע איך לבחור אותן."

לקחתי לגימת תה טעימה במיוחד, מחזיקה את הספל מול שפתיי כשאמרתי כלאחר יד, "בערך כמוך." הארי נראה מבולבל ולא מרוצה מההערה שלי, אז הרחבתי, "בחייך, אתה יודע שראיתי את הבנות שאתה מביא הביתה. יש להן כמה דברים במשותף."

"כמו מה?"

"בוא נראה...זנותיות, אדישות ללימודים, ומסריחות מאלכוהול זול."

הארי קימט את מצחו, חיוכו נעלם כלא היה. "זה לא הוגן."

הטיתי את ראשי, מעמידה פניי חושבת עמוקות. "אבל בעיקר נכון," אמרתי בעליזות. כשהוא לא התווכח ונאנח בייאוש, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לרדת עליו. "איך אימא שלך הייתה, הארי?"

העיניים שלו הבזיקו למעלה, פוגשות את שלי לשבריר שנייה לפני שחוזרות לספל שלו.

"אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה," אמרתי בעדינות. "אני רק...אמרת שלאבא שלך יש דפוס עם נשים, ותהיתי אם היא מתאימה לתבנית הזאת."

עוד פעימה מביכה חלפה בינינו כשהארי נע בכיסאו. הייתי כבר מוכנה לשנות את הנושא בחזרה לחזה הענקי של מאפי כשהוא אמר, "לא. זאת אומרת...היא לא הייתה כזאת. היא כן הייתה מאוד יפה, אבל היא הייתה גם חכמה. וטובה. לא מאוד מרוכזת בעצמה, האמת...תמיד שמה אותנו ראשונים, אותי ואת אבא. היא לא הייתה כמו הנשים האחרות האלה שהוא מוצא." הוא הרים את הספל שלו לשפתיו, ואחרי לגימה, הציע חצי חיוך. "לפעמים פשוט מצליח לך, את יודעת?"

לא ידעתי, למען האמת, אבל הנהנתי בכל מקרה. זה היה קל יותר מלשאול.

הארי היה כבר מספיק לחוץ – זה לא נראה הוגן. "אני מצטערת," הצעתי.

"אל תצטערי." הוא הניד בראשו. "רק תשבצי אותי ביומן עוד חודש מעכשיו, כי רוב הסיכויים הם, שאנחנו יוצאים לעוד ארוחת ערב עם אבא שלי ומאפי – בהנחה שהיא עדיין תהיה בעניינים."

עם הטבעת על האצבע שלה שהייתה גדולה כמעט כמו הירחים שמקיפים את השדיים שלה, הייתה לי הרגשה שהיא תהיה.

"אין בעיה."

הארי עצר. "באמת?" הוא רכן קדימה מעבר לדלפק וכיווץ את עיניו, כאילו ניסה לראות הישר דרך המוח שלי. "ציפיתי לקצת יותר מאבק."

"טוב, זאת ארוחה בחינם."

"אה."

"חוץ מזה, זה אומר שאתה חייב לי שתי טובות," המשכתי עם חיוך ערמומי. "או טובה אחת ממש, ממש גדולה."

גניחה רעמה בגרון שלו, והארי שפשף את עורפו במתח. "משהו אומר לי שאני לא הולך ליהנות מזה."

"הדייט המזויף הלך טוב, אני חושבת," אמרתי, "ולא אכפת לי לעשות את זה שוב עוד חודש. למעשה, לא יהיה לי אכפת לעשות את זה שוב עוד כמה פעמים באמצע."

גבותיו של הארי התכווצו בהזעפת פנים מרוחקת. "מה?"

מוחאת את ידיי ביחד, גרמתי לעצמי להישמע עליזה ככל האפשר. "זוכר את מה שאמרתי קודם על לגרום לזאין לקנא? אמרת שנייל לא היה הטיפוס למערכת יחסים לוהטת ומלאת תשוקה."

הוא התקשה, אצבעותיו מתעקלות בחוזקה סביב הספל שלו – כל כך בחוזקה עד שמפרקי האצבעות שלו החווירו. "אני לא אוהב את הכיוון שזה הולך אליו. אל תגידי את ההמשך."

"אחרי שראיתי את איך שזאין הסתכל עלינו היום, החלטתי שאתה תהיה השותף המושלם לפשע. אנחנו גם ככה מעמידים פנים שאנחנו יוצאים, לא?" חייכתי כל כך רחב שהלחיים שלי התחילו לכאוב.

הארי חייך, והרפה את כתפיו. "אז את רוצה שאני אתנהג כאילו אני חבר שלך כדי לגרום לאחד מהחברים הכי טובים שלי לקנא?"

"כן!" קראתי, מוחאת את ידיי.

הארי מחא גם הוא את ידיו, מחייך חיוך כל כך רחב ש....טוב, זה הדאיג אותי. הוא לא אמור להתרגש עד כדי כך.

הרגע שבו הבנתי שכל זה היה סרקזם היה אותו הרגע שהוא הפיל את ידיו על הדלפק והחיוך נעלם מפניו כאילו לא היה. הוא רכן קדימה, ועם גבות מורמות, לחש לי, "אין סיכוי בחיים."