אהבה שלא נמחקת

פרק 7

טוב הרבה עבר עלי, לימודים וחופשה באילת ^^ עשיתי הכול כדי לעלות את הפרק עכשיו, למרות שאני צריכה לקום עוד 4 שעות, לכן אם יש איזושהי שגיאה שפספסתי בבקשה תתעלמו ממנה.

קריאה נעימה :)

טריס:
ידידים, אני רוצה להיות ידידה של כיילב . אני לא יודעת איך לעשות זאת , אבל אני רוצה את זה כל כך שזה בוער בי . המחשבה הזאת מהדהדת בי מהרגע שנכנסתי לתוך מיטתי, מחשבה סוררת שלא הצלחתי להשתיק. מהרגע שראיתי אותו הבנתי משהו ... הבנתי שאף פעם לא האשמתי אותו במה שקרה שתמיד האשמתי רק את עצמי . כי הרי הוא זה שעזב בבוקר ואני הטיפשה שלא קראה את המסר. תמיד קיוויתי רק לדבר אחד שהוא יהיה מאושר, רציתי לראות אותו שלם עם עצמו ושהמבט חסר הביטחון המבט שמראה עד כמה הוא חש לא רצוי ישכח . מהמבט הראשון שהוא העניק לי אתמול ראיתי שהוא מצא את מקומו, אך משהו נלקח בדרך, ראיתי כאב, פיסה חסרה. כי אומנם אף פעם לא דיברתי עם כיילב חוץ מפעמיים שנחרטו בזיכרוני, אך צפיתי בו במהלך השנים בסתר ולכן ראיתי זאת , זה זעק אלי מהרגע שהוא ניסה להתנצל ....מישהי שברה לו את הלב ....
כיילב:
הנחתי את הבירה שהזמנתי בהחלטיות וסגרתי עם עצמי שלא משנה מה אצטרך לעבור, אני רוצה להיות ידיד של טריס. אפילו אם זה יחתוך אותי למיליון חתיכות. אני לא יכול להיות אתה ...אבל אני חייב לראות אותה לנשום אותה והעיקר להיות בחייה....ידידים , אני יכול לעשות זאת? אני אעשה זאת!.....

לאחר כמה ימים -יום חמישי טריס:
התחתנת, נכון? תגידי את האמת, התגרשת?
לא, לא!
ברחת עם גבר?
לא.
ילדת?
לא.
סמים?
לא.
אנורקסיה?
לא.

"אוף". אני מסתכלת על אנה המתוסכלת כאשר היא משליכה את ידיה כלפי מעלה: "אין מצב! את משקרת, אחרת למה נעלמת לכל כך הרבה זמן". היא מסתכלת עלי לפתע ומחייכת כאילו היא יודעת משהו שאני לא ואומרת: "אני יודעת! ברחת בגלל גבר". אני אומרת "ל..לא" מגומגם והיא מחייכת ואני יודעת שנפלתי למלכודת שלה. אני מנסה לחפות על הפשלה שלי ואומרת: "תקשיבי אנה לא רציתי לספר את זה, אבל סבא שלי היה חולה. את מכירה את המשפחה שלי ואת יודעת עד כמה הם מרוכזים בעצמם. רציתי להיות שם בשבילו". אני משקרת כל כך טוב שאני אפילו משכנעת את עצמי בסיפור שסיפרתי לה ויודעת שדקה אחרי שהיא תקום מהשיחה אתי, כל העיירה תדע את הסיפור סוחט הדמעות שהמצאתי ולכן אני לא מרגישה קמצוץ של חרטה על השקרים שסיפרתי לה. אני ממשיכה ואומרת : "את לא מבינה עד כמה היה קשה לי לטפל בו, במיוחד שסבא שלי כל כך שמרן. בגלל זה כל כך השתנתי, את יודעת מבחינת המראה, הוא לא הסכים לי לעשות כלום. זה היה פשוט גיהינום, אלוהים תודה לאל שחזרתי ואני אשמח כל כך שתספרי לי על כל מה שהלך פה בזמן האחרון". אני מחייכת אליה את החיוך הכי מזויף שאי פעם הענקתי ב4 השנים האחרונות. היא כל כך שמחה שהיא יכולה לרכל, שהיא מתחילה לשפוך לי מידע שכבר שמעתי, אבל אני לא קוטעת אותה, עדיף שהיא תתרכז בחיים של אנשים אחרים ולא תיכנס לשלי. לפתע היא מזכירה את כיילב ואני מתחילה להקשיב לה בריכוז. "את לא מבינה כולם היו בשוק, כאשר שון מת והוא בנה מוסך חדיש לחלוטין ואפילו נכנס לשותפות עם קייל. כאילו הסיכויים לכך כמו שברק יפגע בשולחן הזה, כאילו מה הסיכוי?". היא עוצרת לרגע לקחת אוויר, לוגמת מהשתייה בנחת ואני רק רוצה לנער אותה שתמשיך. פתאום כאילו היא שמה לב שאני מביעה עניין היא ממשיכה ואומרת: "ועוד את מכירה את שונטל הזונה ההיא, בכל מקרה
היא מנסה כל הזמן להשיג אותו. לא רק היא כל אחת בעיירה הזאת, רוצה לשים עליו את הציפורניים שלה, אפילו ללילה אחד או איזה שעה או שתיים, אבל הוא אפילו לא מסתכל על אף אחת. כאילו מה הוא נזירה? אם יש לו את זה, לפחות שישתמש בזה לטובת הכלל". ידעתי אני חושבת לעצמי ונשענת אחורה על המשענת של הכיסא, מישהי פגעה בו, אני חשה שגל של כעס עובר בי, כלפי אותה בחורה. אני מנסה להישאר תרבותית מחייכת לאנה ומציינת את העובדה שאני אמורה לקבל סחורה היום, על מנת שאוכל לפתוח את החנות ביום ראשון. היא מסתכלת עלי כאילו קיללתי אותה, הבחורה הזאת לא עבדה יום בחייה, אני ממשיכה לחייך ונפרדת ממנה. מי זאת יכולה להיות, אני חושבת. הרי לא הייתי פה 4 שנים, זאת יכולה להיות כל אחת...
כאשר הגעתי לבסוף לחנות טנדר עם סחורה חיכה לי בפתח. מיהרתי לפתוח את הדלת של החנות והלכתי להביא אולר שהשארתי על הדלפק, כדי לפתוח את החבילות שברכב. התחלתי לחתוך את חוטי החבילות, כאשר הבחנתי בילד. הבטתי בו מוקסמת, הוא היה כבן 4 , שיער שחור, עור בצבע אפרסק וכל כך יפה שרעדו לי הידיים. גבריאל חשבתי לעצמי, אך כאשר המחשבה נקלטה בראשי מיהרתי להניד את ראשי על מנת לגרשה. זה לא גבריאל, גבריאל מת!!!! אבל אפילו שניסיתי לשכנע את עצמי, לא הצלחתי. הילד שיחק בכדור, בועט בו הלוך ושוב במורד הרחוב. הוא נראה כל כך מאושר, הכול היה כל כך שליו. נאבקתי עם עצמי לחזור לפריקת החבילות ולא להסתכל על הילד, לכן לא שמתי לב למה שקרה במהירות מסחררת. הילד ששיחק בכדור בעט בכדור בחוזקה ופגע בכלב האמסטף של ויל שהיה מעבר לרחוב. כולם הכירו את הכלב הזה וידעו שהוא תוקפן ולא פעם ניסה לתקוף הולכי אורח שעברו לידו. לא ייחסתי לכך חשיבות בגלל שידעתי שהכלב תמיד קשור. חייכתי לעצמי וחשבתי, עד כמה התמזל מזלו של הילד, כאשר ראיתי את האמסטף מזנק! הכלב לא היה קשור!!!!. הבחנתי בילד שהביט בכלב ורעד, גופו השתתק והוא ניסה להימלט. ידעתי שלילד לא היה סיכוי, גופי התמלא זעה ולא יכולתי להחליט מה לעשות, ידי התהדקה על האולר שאחזתי ביד ולא הבחנתי שלאט לאט ידי טפטפה דם. הסתכלתי על העץ שליד הילד, רציתי לזנק ולעלות את הילד, אך ידעתי שרגליי עם שלל הברזלים לא יצליחו לעמוד במשימה. לפתע הבחנתי באולר שבידי, לא חשבתי על הסכנה, ידעתי שרק אני יכולה לעזור לילד הזה. לגבריאל שלי לא עזרתי, לילד עם השער השחור שיכל להיות שלי, אותו אני אציל!!!