אהבה שלא נמחקת

פרק 19

טוב זה הפרק הכי ארוך שאי פעם כתבתי....^^ מקווה שתיהנו...זהו לא נשאר עוד הרבה...עוד 2 פרקים ואנו נפרדים מכיילב וטריס, אני אתגעגע אליהם מקווה שגם אתם... 

לאחר שבוע- כיילב:

אני הולך ברחוב, לא מביט בצדדים...

"אתה אף פעם לא תהיה מאושר..", קולה של אמי מהדהד שוב ושוב..

אני מרגיש צורך זר שלא הרגשתי מהילדות עולה בי. הצורך לראות את אמי שב וחוזר אלי. כבר מזמן ידעתי איפה היא חיה ועם מי. בזמנו דן חשב שאולי יום אחד אני ארצה לראות אותה שאולי אני ארצה לשבת ולדבר אתה, כך שהוא חקר קצת ונתן לי את הפרטים שהוא מצא. אז לא התעמקתי בזה יותר מדי, אך המפגש עם טריס, העלה את זיכרונות העבר והרגשתי שאני צריך להתמודד עם השדים שלי.

הרגשתי שאני בחיים לא אוכל להיות מאושר אם לא התמודד עם הפחדים שלי ורגשות האשמה שלי. לאחר שבוע שאני מסתובב בחוסר מעשה ורק מאשים את עצמי, הבנתי שאני פוגע בעצמי ויותר מזה פוגע בטריס. הבנתי שאני חייב להשלים עם מה שקרה ולכן החלטתי לחזור למקור ההתחלה...הבית שלי...
הבית שבו הייתי חי נראה אותו הדבר, שברי זכוכיות היו מפוזרים בכל מקום, ריח של שתן עמד באוויר, הדבר היחיד שהיה חסר הוא האבא חסר התועלת שלי, הוא מת...מזמן ידעתי שהוא מת, אך לא העזתי לבקר אותו, לא חשתי שמגיע לו.
עכשיו הבנתי שזה אף פעם לא היה עניין של מגיע לו, אלא עניין של פחד, תמיד פחדתי שאני אהיה כמוהו, אך אני לא ולכן הייתי חייב להתמודד אתו.
עמדתי ליד המצבה השבורה שלו ואמרתי לו את כל מה שחשתי לאורך השנים, איך הוא אכזב אותי ואת אמא שלי, איך הוא הפקיר אותי ואיך אני לעולם לא יהיה כמוהו.
אמרתי לו שגם אני עשיתי טעויות שגם אני פגעתי באנשים שאני אוהב, אך אני בניגוד אליו אבקש סליחה, התמודד עם מה שעשיתי ולא אסוג.
לאחר שביקרתי אותו, הלכתי לראות את אמי. הניגוד שבין הבית ההרוס שבו שהיתי, לבין הבית המפואר שבו היא הייתה חייה, הבזיק מול עיניי.
הבית לא האחוזה הייתה גדולה כל כך, שער הקיף אותה מכל הצדדים והגינה, אם אפשר היה לקרוא לזה כך, הייתה גדולה יותר מכל גינה שבעבר ראיתי.
מסרתי לשומר את שמי וחיכיתי, להפתעתי הוא נתן לי לעבור. השומר ליווה אותי עד הכניסה ושם חיכתה לי משרתת שליוותה אותי לטרקלין.
העושר והפאר בתוך הבית הודגש, רהיטים עתיקים, יצירות אמנות, כבר לא ידעתי לאן להסתכל, כאשר הבחנתי בה.
ממבט ראשון לא זיהיתי אותה, היא נראתה כל כך שונה מהאימא שהכרתי. האמא שהכרתי הייתה לבושה סחבות, איפור היא אף פעם לא שמה ושערה היה מלא קשרים. האמא הזאת הייתה לבושה חליפת מעצבים, נועלת עקבים ונוצצת מיהלומים. איפור כיסה את פנייה ושערה היה מבריק מתסרוקת של ספר.
לפתע מבטה קלט אותי, אך לא ראה אותי באמת, זה היה נראה כאילו אני רוח רפאים בשבילה.
היא הביטה דרכי ופנתה בדבריה למשרתת: "אלזיה צריכה לחזור משיעור בלט בקרוב, בבקשה תכיני בשבילה סלט טרי, כמו כן האם הכנת את החליפה לסמואל לקראת הטורניר המתקרב?
את יודעת עד כמה הטורניר הזה חשוב?".
"כן גברתי, אני יודעת והכנתי הכול".
"אל תעמוד כאן כמו עציץ, בוא אחרי", קולה השתנה לנזיפה כאשר היא פנתה אלי.
הלכתי אחריה והתיישבתי בכורסא מולה, כאשר היא שאלה אותי: "למה זכיתי לביקור הזה? היית צריך להתקשר, זה מאוד מפריע לי, יש לך מזל שבעלי בנסיעת עסקים והילדים לא בבית".
אני לא יודע למה, אך אני לא חש מופתע בתגובה שלה, אני מגניב מבט לתמונה שמאחוריה.
בתמונה בעלה מחבק אותה וסביבה שני ילדים, בת ובן, הם נראים מאושרים.
"הם לא דומים לך?", אני אומר.
"הם לא שלי ביולוגית, הם של דיימון בעלי".
"אך את דואגת להם, כאילו הם שלך", הצבתי לה עובדה.
"מכיוון שהם הילדים שלי, אולי לא ביולוגית, אך הם שלי".
"אף פעם לא אהבת אותי, נכון?", קולי נשבר בשאלה, לאחר ששמעתי את אהבתה לילדים שלא שלה.
"תמיד חשתי כאילו אתה לא שלי, תמיד היית שייך לאבא המפלצתי שלך. עשיתי טעות הייתי צעירה ממשפחה טובה ועשירה, אביך סיפר לי מעשיות ואני הלכתי אחריו.
כמה שהמשפחה שלי, אמרה לי אחרת לא הקשבתי. במהרה הוריי התנערו ממני, ואז אביך
חשף את פרצופו האמתי. כאשר ניסיתי לעזוב אותו, הוא עיבר אותי בכוונה תחילה על מנת לכבול אותי אליו ושמשפחתי לא תסכים לקבל אותי ואכן זה מה שקרה.
נאלצתי להישאר אתו שנים על גבי שנים של סבל. נשבעתי מהיום שגיליתי שאני בהריון שאתה לא הבן שלי, אלא רק שלו, מכיוון שאף פעם לא רציתי אותך".
"לכן נטשת אותי?".
"נטשתי אותך, כי הייתה לי הזדמנות לצאת מהחור שמצאתי את עצמי בו.

 דיימון הבחין בי ברחוב. הוא ערך בירורים עלי והגיע עד למשפחתי ושם הם סיפרו לו עלי. הוא נתן לי הצעה שלא יכולתי לסרב  לה. הוא אמר שהוא אלמן צעיר עם שני תינוקות. הוא הציע לעזור לי לעזוב את בעלי ובתמורה אני אחיה כאשתו בבית יפה עם ילדים טובים. התנאי היחיד שלו היה שהשאיר אותך מאחור. היה לי קל להסכים לכך מכיוון שגם אני לא רציתי לקחת אותך, אתה הייתה תזכורת רעה לכל מה שעברתי בחיים..".

"תזכורת?", אני מתנשף בשאלה, "האם ..הא-ם אף פעם לא יכולת לראות אותי! לראות אותי באמת, ילד שזקוק לך?", אני שואל בזעם.
"לא"!, היא עונה לי ללא בושה: "מכיוון שאף פעם לא היית עבורי ילד אלא קללה".
"אז למה לא השארת אותי אתו?".
"פחדתי שאם השאיר אותך אתו, יום אחד יופיעו ממשרד הרווחה וידווחו עליך, דבר שיפגע בדיימון.

 לכן החלטתי שיותר פשוט יהיה שתיעלם. ידעתי שתשרוד מכיוון שדמו של אביך זורם בך, דם של רוע תמיד שורד".

"לשרוד? האם את יודעת איך שרדתי!, בזמן שאת חיית בארמון הזה, אני הייתי הומלס מקבץ נדבות על מנת שאוכל לבקר את האדם היחיד שאהב אותי, סבתא שלי!".

"הזקנה הבלה הזאת, מרושעת שכמותה שהביאה בן פושע לעולם, היא כבר הייתה בקבר, אחרת הייתי משאירה אותך שם"".

"כן רק חבל שלא ידעתי את זה, כי את השארת לי תקווה והתקווה הזאת חיסלה אותי. את יודעת אמא המילים שלך שאף פעם אני לא יהיה מאושר הדהדו בי שוב ושוב, אך את טועה, אני שונה ממך ואני שונה ממנו, אני קיים בזכות עצמי ואני לא אפיל את הטעויות שלי על אחרים".
"את אפילו לא שאלת איך העברתי את השנים האלה, האם אמצו אותי, בגלל שאף פעם לא היה לך אכפת, עכשיו אני לבסוף מבין".

 אני עוצר לרגע מתנשף וממשיך: "אהבתי אותך ואני תמיד הודה לך שלא הפלת אותי, אך כאן תסתיים התודה שלי אליך. את אף פעם לא הקדשת לי זמן ולא התייחסת אלי ולבסוף נטשת אותי כזבל, לכן את אף פעם לא תזכי לביקור ממני בשנית, את אף פעם לא תכירי אותי באמת ולא תזכי בי. רק רציתי לראות אותך בפעם האחרונה ולומר שאני הולך להתחתן עם האישה שאני אוהב, להוקיר אותה לנצח נצחים ו..ואם יהיה לנו ילדים, אז הם יזכו לכל אהבה והביטחון שאני יכול להעניק להם".

אני מסתכל לעברה לראות האם נאומי השפיע עליה, האם היא חשה חרטה. אך לא מבטה עדיין עם אותה הבעה של אדישות: "סיימת?", היא שואלת אותי. "בעלי והילדים צריכים לחזור, אני מבקשת שתלך וכמו שאמרת שאף פעם לא תחזור".

אני זורק לעברה מבט משתהה אך משלים ואומר: "להתראות גברת תומפסון, תהיי מאושרת במקום שבחרת לחיות בו". אני מסתובב לכיוון הדלת ללא חרטות ויוצא. המפגש אתה, רק חיזק את המחשבה שלי שאסור לי להיות כמוהם, אני צריך לכפר על טעויותיי.

אני צועד בנחישות, טריס אני חושב...חכי לי בבקשה...האמיני בי שאחזור אליך...אני בדרך אליך טריס....אני אוהב אותך...