אהבה שלא נמחקת

פרק 13

הפתעה כל כך מהר פרק חדש, תיהנו ^^

כיילב:
שחררו אותי אחרי לילה של מעצר וכל הזמן הזה לא הפסקתי לאחוז בטריס, המחשבה הזאת שברגע אחד כמעט איבדתי אותה ועוד בלי לדעת, שיגעה אותי.
המחשבה הזאת הרעידה אותי והעיפה לבנה אחר לבנה בחומה של כל הסיבות שהיו לי שאסור לנו להיות ביחד.
החומה נעלמה כלא הייתה ועכשיו רק מחשבה אחת הדהדה במוחי: לא משנה מי ומה, אני לא אעזוב את היד הזאת. הובלתי אותה לעבר הדירה שלי, חשתי שהיא מתקשחת ככל שהתקרבנו למקום, "אל תדאגי, בבקשה תבטחי בי" הבטחתי לה.
נכנסנו לדירה שבה חלקנו כל כך הרבה כאב, הצמדתי אותה לקיר, חשתי את נשימותיה נגדי ואז ירדתי על ברכיי. הרמתי את ראשי והבטתי בעיניה הכחולות: "אני רוצה לספר לך, לא אני חייב לספר לך........".
היא הביטה בי חסרת אונים, לא מבינה מה אני רוצה, אך לא יכולתי לתת לה לקטוע אותי, עד שהשגתי את האומץ לספר לה, לכן הושטתי לה את היד שלי , החזקתי בשלה והמשכתי:
"בפעם הראשונה שראיתי אותך הייתי בן חמש וכבר אז התאהבתי בך, אהבה אסורה ובלתי אפשרית, כל חיי ניסיתי לראות אותך מרחוק אבל השתדלתי לא להתקרב אליך, על מנת לא לחצות את הגבול. באות-ו לילה אני....לא יכולתי לעצור את עצמי שברתי את המחסום בינינו.
הקנאה עיוורה אותי שראיתי אותך אתו...
ברגע שאת היית שלי ואמרת שאת אוהבת אותי. חיבקתי אותך ופחדתי כל כך לאבד אותך, אך ידעתי שכבר איבדתי, כי היקום לא ייתן לנו להיות ביחד. לא הייתי שיכור באותו לילה וגם לא באותו לילה שהכאבתי לך, הכול היה מתוכנן...אני..אנ-י".
"כיילב".
"ששששש", אני אומר לה ומשפיל את ראשי.
"בבקשה תני לי לומר לך, לספר לך עד כמה אני פחדן".
"פחדתי על דן ופחדתי על מה שהורייך יעשו לנו. אמרתי שיותר טוב שאראה אותך מרחוק.
לכן לקחתי מישהי מהבר ועמדתי פנים שאני אתה. עשיתי הכול על מנת שתלכי ואת אכן הלכת, הכי רחוק ממני. מה שפחדתי ממנו קרה, את הלכת אני זה שגרם לך ללכת ולא הורייך, אני!!!!!!!
4 שנים לא ראיתי אותך ובמשך 4 שנים פחדתי לעזוב דירה, להחליף טלפון מהחשש שאם תחפשי אותי פתאום את לא תדעי איפה אני.
מטומטם, פשוט מטומטם כאילו שתחפשי אותי, אחרי מה שעשיתי.
ישבתי שעות על הרצפה דופק את הראש בקיר ומתפלל שתחזרי. אוהב אותך ללא הפסקה, יודע שפגעתי בך כאשר אהבתי אותך יותר מכל.
לא הסתכלתי במשך 4 שנים על אף אחת אחרת ובטח שלא נגעתי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא עד כמה פגעתי בך ועד כמה אני זקוק לך. ניסיתי להפוך למישהו שאת תוכלי להתגאות בו ואמרתי לעצמי שעד שאני אתקן את עצמי את בטוח תחזרי.
שחזרת ניסיתי להמשיך להיות חזק ולהראות לך שאני מצטער, ניסיתי לעשות הכול על מנת שלא תעזבי שוב. אך המחשבה שאת יכולת לעזוב אותי לצמיתות ריסקה אותי, יכולת למות!!! ואני אפילו לא הייתי יודע!!!!!!!!!!!.
אני לא הייתי יודע טריס, את שכבת שם מרוסקת ואני לא ידעתי".
אני אוחז ברגליה ובוכה.
"כיילב..אני אוהבת אותך..", היא אומרת.
המילים האלה שלא שמעתי ב4 השנים האחרונות מהדהדות בדירתי, כמו שהם הדהדו באותו לילה שהיא הייתה שלי ואני מתייפח למחשבה שזה ייחל לא לקרות, שרגע זה ייחל לא להתרחש.
"טריס", אני אומר ומביט בשני עיניה, "אני חייב לראות, בבקשה, תתני לי לקחת לך את הכאב.."
"את מרשה לי לראות?".
היא מביטה בי חרדה עיניה הכחולות קודחות בתוכי, אומרות לי עד כמה היא מפחדת.
היא מהנהנת בראשה ואני משתתק מגודל האמון שהיא העניקה לי.
אני אוחז בקצה שמלתה ושומע את נשיפותיה שמתגברות מרגע לרגע. אני מרים את שמלתה עד ברכיה ואז אני זה ששואף אוויר למראה רגליה המרוסקות.
צלקות מחוררות הולכות בקווים לא ישרים, מספרות לי את הכאב שהיא בטח סבלה.
אני יודע שאסור לי להישבר כעת, כי אם אשבר היא בחיים לא תיתן לי להתקרב אליה יותר.
אני חייב להוכיח לה שהאמון שהיא נתנה בי מוצדק.
אני מתחיל ללטף את רגלה הימנית, הלוך ושוב ומנשק כל צלקת וצלקת, עד שגופה נרגע מהמתח שאחז בו. "אני אוהב אותך טריס", אני אומר לה שוב ושוב. אני אוסף את גופה ומשכיב אותה למיטה, מחבק אותה נגדי ואומר: "כל חיי פחדתי מנטישה, לכן לא נתתי לאנשים להתקרב אלי".
אני משתתק לרגע, מנסה להמשיך לומר את כל מה שלא סיפרתי לאף אחת אחרת.
"אמי נטשה אותי ברחוב כשהייתי בן 7, הבית שלי היה מפורק, אבא אלים שמתעלל ואמא מזניחה רגשית. כאשר מצאתי את עצמי ברחוב, הייתה לי מחשבה אחת בראש,
למצוא את סבתא שלי. ישנתי ברחוב, קיבצתי נדבות ואז קניתי כרטיס לנסיעה באוטובוס, במחשבה שכאשר הגיע לסבתא הכול יהיה בסדר.
עוד בגיל שבע הייתי עצמאי, אחרי שנים של הזנחה, לכן אפילו ברחוב הקר כמעט ולא פחדתי. רק כאשר עמדתי מול הקבר של סבתא, רק אז פחדתי. כל הזמן הזה השלתי את עצמי שכאשר הגיע אליה הכול יהיה בסדר. ההלם בלראות את המצבה שלה, גרם לי לא לבכות, לא להרגיש כלום, כאילו הרגשות שלי נותקו מגופי ולעולם לא חזרו מאז. באותו רגע פגשתי את דן. ירד גשם באותו ערב ולדן היה מנהג לבקר כל ערב את אשתו וילדיו שנפטרו, כאשר הוא נתקל בי מכורבל על הקבר.
הוא תמיד אמר לי שהוא הרגיש שאשתו לוסי הנחתה אותו באותו הערב למצוא אותי ושאני הצלתי אותו מהבדידות. חחחח, כמה שזה מגוחך אחרי הכול אם הוא לא היה מוצא אותי, בטח הייתי הופך לגופה עד אור הבוקר או לעבריין.
אהבתי אותו, אך לא יכולתי באמת לאהוב אותו, תמיד שמרתי על מרחק מאנשים.
אך את טריס תמיד היית שונה, תמיד ידעת איך לגרום לי לחייך. תמיד חשבתי שיותר טוב לך בלעדיי, אך בפעם הראשונה אני רוצה להיות אנוכי ולומר: שאני אוהב אותך ושאף אחד לא יהיה אתך חוץ ממני".
אני מרגיש את זרועותיה עוטפות אותי כשמיכה רכה והיא אומרת: "אני מצטערת שחווית את כל זה, אך אני שמחה כי זה הוביל אותך אלי, לרגע הזה". היא מביטה בעיניי ומחייכת ואני מרגיש כל כך בר מזל.

אדם:
אני הולך ברגל לדירתי, מאתמול לא הגעתי אליה. הייתי עצבני אחרי הסצנה עם טריס ולכן הוצאתי את הכול על ג'ין.
ג'ין, זה ממש לא הגיע לה, אני חייב להתנצל, אחרת היא באמת תעיף אותי לכל הרוחות. כמה שאני אוהב אותה, לפעמים אני מפחד לגלות שהיא לא קיימת ושכל זה רק חלום. עוד שבוע החתונה ואני לא מאמין איך זכיתי בכל המזל הזה.
אני קונה וורדים אדומים שג'ין אוהבת וממשיך בדרך.
מתעכב רגע לומר שלום לשומר ונכנס לבניין, אני בדיוק מוציא את צרור המפתחות שלי, שאני שומע רעש בוקע מהדירה: "טראח..מממ". אני פותח את הידית בהיסטריה, במחשבה שהשארתי את ג'ין לבד והנה משהו פרץ לדירה. כאשר אני רואה אותה אתו.
היא מחובקת עמו, כאשר הוא נושק לה.
אני מסתכל על החיבור של שניהם ואז מתמלא זעם, אני תופס בו חובט וגורר אותו: "בן כלבה, תבוא לפה עוד פעם אחת ואתה מחוסל". אני חובט בו וזורק אותו מכל המדרגות.
אני קולט שאני עדיין מחזיק את זר הפרחים, אני חובט בו בקיר ואז זורק אותו במדרגות, לאותו כיוון שאותו גבר התגלגל.
אני מנסה להירגע, אך לא מסוגל, אני מסתובב ומביט באהבת חיי, שתמיד ידעתי שלא אוהבת אותי והשלמתי עם זה, אך שהיא תבגוד בי, אם זה אני לא יכול להשלים.
אני מתחיל לומר את המשפט שבחיים לא חשבתי שאומר: "החתונה מבוטלת..".
כאשר היא מישירה לי מבט ואומרת: "זה לא משנה דבר".
היא מעיפה את שערה לאחור וממשיכה : "כמו שאתה זוכר חתמת על חוזה עסקי עם משפחתנו, מה אתה חושב שיקרה אם נבטל את החתונה?. לא רק משפחתי תפסיד כסף, אלא גם משפחתך תפסיד מיליוני דולרים. לא נראה לי שלך זה יהיה אכפת, אבל מה אם הוריך ואלפי העובדים שיעבדו את משרותיהם ובעלי המניות שיפסידו את כספם, זה לא יזיז לך?". היא משתתקת לרגע ואז מחייכת: "נתראה בשבוע הבא בכנסייה מותק, אה גיהצתי לך את החולצה של החזרה הגנרלית, היא במגירה".
בעוד אני מביט בה המום, היא לוקחת את המעיל שלה ויוצאת מהדלת. אך לא לתמיד, היא תחזור. כי כמו שהיא אמרה החתונה בשבוע הבא....פאק!!!!!
איך מרגע אחד של אושר, נפלתי לזה פ-א-ק!!!.