אהבה שלא נמחקת

פרק 18

לאחר מחשבה, החלטתי לעלות את מה שכבר כתבתי...

אני יודעת שהפרק לא עצוב כמו שרציתי, אבל עדיין מקווה שתאהבו אותו...

לאחר חודש- כיילב:
אני לא זוכר מתי חייתי באופוריה כזאת, חשתי שאני בגן עדן, רק שאני עדיין לא מת.
טריס הייתה שלי, אדם נתן לנו את אישורו, הוריה התעלמו מאתנו מה שהיה טוב עבור כולנו.
תפסו את הדוקר של ג'ין ועכשיו היא ואדם מנסים להביא ילד לעולם.
אני מתכוון להציע לטריס נישואים בקרוב, בסך הכול הרגשתי שזכיתי בכל הקופה.
משפט שאמי כל הזמן הייתה אומרת לי, מהדהד לי בזמן האחרון בראש: "אתה בן של אשפה ולכן שם תחיה כל חייך, אל תטעה כיילב, אף אחד אף פעם לא יאהב אותך, אתה אף פעם לא תהיה מאושר". את טעית אמא אני חושב לעצמי, הנה אני מאושר, יותר משאי פעם הייתי.
פחד, חששות, כאב, אכזבה, אני זורק את כולם לפח. מעכשיו אני הולך לפסוע כעיוור לעבר העתיד שלי ושל טריס ולא להביט יותר לאחור.
אני פוסע ברחוב לאחר שקניתי בחנות עתיקות את הטבעת שחיפשתי, היא עלתה יקר, אבל לי זה לא היה משנה. זאת הייתה טבעת של זוג שהיה נשוי 65 שנה, שמעתי מהבעלים שהם שרדו את המלחמה יחד והיו יחדיו עד היום שמתו. רציתי את זה עבורי ועבור טריס, התפללתי עבור זה.
הטבעת הייתה טבעת זהב עם פנינה , בפנים הטבעת הייתה ההקדשה: "תמיד שלך"...
לא רציתי לקנות סתם טבעת, רציתי טבעת עם משמעות ועכשיו לאחר שהשגתי אותה
הגיע הזמן להציע לה. אני מחייך לעצמי, מאושר כל כך ואולי בגלל זה נתקלתי במישהו.
אני בה להתנצל, כאשר אני קולט שזה הבחור שדרס את טריס. הוא כנראה מזהה אותי, כי אני קולט שהוא אומר :"אני... זה טוב שנתקלתי בך, מזמן רציתי לשוחח עמך.."
"אני לא מבין...", אני מתחיל לומר, כאשר הוא קוטע אותי.
"אשתי ילדה עכשיו, בן הוא כל חיי. דיברתי עם טריס היא אמרה לי להמשיך הלאה לפסוע לעתיד.
אבל לא יכולתי בגלל שהמחשבה...המחשבה שהר-גתי...אותו.."
"אותו?".
"התינוק..אני לא יכול לשכוח אותו!...העובר המסכן".
אני מביט בו מבולבל לא מבין את דבריו, איזה עובר?.
"4 שנים, הוא היה אמור להיות כבר בן שלוש...התינו-ק המסכן".
בן 3, לפני 4 שנים, תינוק, טריס עשתה תאונה לפני 4 שנים?...תינו-ק?.
אני תופס בו מהצווארון ומתחיל לנער אותו, "תתחיל לדבר ברור מובן!!! תספר הכול מההתחלה.." .
"ב-ס-ד-ר ....לפני 4 שנים נסעתי בכביש עם המשאית שתיתי קצת והייתי עייף, לכן לא ראיתי אותה לפני, שהיה כבר מאוחר. היא הייתה נסערת, רצה ברחוב בוכה והיא נכנסה ישר לתוך גלגלי המשאית שלי. בבית החולים אמרו שהיא רבה עם החבר שלה, היא איבדה את העובר והייתה בסכנת חיים והכול באשמתי, אני!!!!! אני לא יודע איך היא יכולה לסלוח לי, איך אפשר לסלוח על דבר כזה?".
אמרו שהיא רבה עם החבר שלה...שברי זיכרונות מתאספים מול עיניי...הרי אמרתי לה, לא? כן אמרתי לה:
"את רוצה פרס על זה? את כולה ילדה קטנה של אמא ואבא, לכי לך ילדה קטנה לכי ואל תחזרי".
היא הלכה, כן היא הלכה ו...היא בטח רצתה לספר לי אז...שהיא אמרה:
"בוא נדבר, אני חייבת לדבר אתך". היא רצתה לדבר, לספר לי ואני..אני..
"אהההההההה", אני זועק מהמחשבה, אני עוזב אותו וצועד לאחור.
היא כמעט מתה...אני עשיתי לה את זה..הצלקות.. זה אני עשיתי...
אני הרגתי את התינוק שלנו....
"כיילב, לא!", אני מסתובב מביט בטריס הדומעת מולי.
היא שמעה?
"לא!!! אמרתי לך להיות מאושר! למה ? למה סיפרת לו?", היא בוכה וזועקת.
היא רצה מהמקום. שוב היא בורחת, אני חושב לעצמי.
"לא" אני צועק והולך אחריה, אני לא יכול לתת לה ללכת ממני שוב כאשר היא נסערת.
אני קולט שהיא עוברת את הכביש, כאשר הרמזור מתחלף לאדום ואני שומע את צופר המכונית שמתקרבת ולא מאיטה.
"טריס!", אני זועק וגופי תופס אותה לאחור.
שנינו נחבטים ברצפה והיא לא מפסיקה לבכות..
"למה?", אני שואל, "למה לא סיפרת לי?"...
"רציתי שתהיה מאוש-ר.., לא רציתי שתהיה כמוני...זאת הייתה אשמת-י!!".
אני מביט בה בהשתאות וגופי מתמלא זעם, "אשמתך, אני זרקתי אותך כמו אשפה וזאת
אשמת-ך? למה את לא מאשימה אותי? איך את יכולה להסתכל עלי? איך את מסוגלת לאהוב אותי בכלל?".
"כיילב", הפעם היא מנסה לגעת בי ואני זה שנרתע...
"אני לא יכול טריס, אני יודע שהבטחתי, אבל אני לא יכול...אני חייב לחשוב..על ז-ה"...אני מביט בפניה הדומעות, בפניה האהובות שאני כל כך אוהב וצועד לאחור.. לאן אני לא יודע, אני רק יודע שאמי צדקה...אני אף פעם לא יהיה מאושר...לא מגיע לי את זה..