You Will See/את עוד תראי

פרק 18/הפתעה?

התעוררתי בבוקר כשהשעון המעורר שלי מצלצל בקולי קולות.
העפתי ממני את השמיכה וכיסיתי אותו.
פתחתי את הארון שעדין לא הספקתי להתרגל אליו, וניסיתי לבחור משהו הולם ללבוש.
בכל זאת אני לא יודעת מה מקובל ללבוש פה.
ההורים שלי אמרו שאין תלבושת אחידה או מדים בבית הספר הזה, לכן יכולתי להתפרע וללבוש כל מה שבראש שלי.

החלטתי ללכת על משהו רגיל ופשוט
ג׳ינס כהה משופשף, חולצה לבנה עם ציורים לא מובנים ושרוולים קצרים, ונעלי אולסטר לבנות.
כמו שאמרתי, פשוט ורגיל.
התאפרתי קלות ולקחתי את התיק שלי, שהכיל בתוכו כמה מחברות חדשות, יומן, קלמר, תיק איפור, ובקבוק מים.
ירדתי ‏במדרגות וראיתי את אמא שלי עומדת ליד השיש.

״חכי שיהיה לך למקרה חירום.״ אמרה והושיטה שטר של חמישים דולר.

״תודה״ אמרתי ולקחתי את השטר מידה.

״בהצלחה מתוקה.״ אמרה ונשקה לקודקוד ראשי.

״גם לך.״ אמרתי ויצאתי מהבית. חמישים דולר? זה לא קצת יותר מדי לקפיטריה? היא הרי אמורה להיות זולה.

לפי מה שאמא שלי אמרה לי, בית הספר נמצא קצת אחרי הפארק שהייתי בו אתמול.

הבית ספר היה גדול ולידו הייתה חנייה לא קטנה.
נכנסתי בשארי בית הספר וההתרגשות עלתה בי.
הבית ספר היה נראה כמו מהסרטים.
הבנים מקבוצת הפוטבול לבשו סוואצ׳רים עם הסמל של הקבוצה.
ועל אותם בנים נמרחו כל הפרחות.
היו גם בנים שלא היו בנבחרת, והיו נראים נעים במיוחד.

הרבה מהתלמידים הביטו בי במבט סקרני, סרקו אותי מכף רגל ועד ראש.
אני די מבינה אותם, בכל זאת, ילדה חדשה שמגיע אחרי ששנת הלימודים כבר התחילה.
נכנסתי לבניין ופניתי ללכת למזכירות.
נכנסתי למזכירות ומאחורי שולחן שחור ישבה מזכירה בלבוש רשמי במיוחד.

״שלום, את חדשה פה?״ היא פנתה אלי בקול רשמי. זה לא אמור להיות ההפך? אני לא אמורה להיות זאת שפונה אליה?

״כן, קוראים לי בר אנ..״ היא קטעה אותי.

״כן אני יודעת, ההורים שלך דיברו איתי.״ אמרה בחיוך.

״קחי, יש פה את המערכת ולוח הזמנים.״

״תודה רבה.״ עניתי.

״את בכיתה י׳4״ אמרה.

״תודה להתראות.״ אמרתי ופניתי לכיוון היציאה.
הלכתי במסדרון בית הספר ושם פגשתי את אמילי וליז.

״בר!״ שתיהן קראו ורצו לכיווני בידיים לצדדים, מתכננות לחבק אותי.

״היי גם לכן.״ אמרתי וחיבקתי אותן.

״לא ידעתי שאת איתנו בבית הספר!״ אמרה ליז.

״הפתעה?״ שאלתי בצחקוק קל.

״באיזה כיתה את?״ שאלה אמילי.

״י׳4״ עניתי כשנזכרתי בדברי המזכירה.

״את איתי בכיתה!״ ליז התרגשה.

״ואני עוד פעם בדד״ אמרה אמילי ביאוש.

״תרגעי, את הרי יודעת שבזמן הפנוי אנחנו תמים ביחד״ ליז אומרה לה ומושכה אותה לחיבוק מנחם.

רק עכשיו שמתי לב לבגדים שהבנות לבשו.
ליז לבשה ג׳ינס בהיר וחולצת טופ כחולה שהתאימה לעיניים שלה.
השיער הבלונדיני החלק שלה שכב על כתפיה והגיע לה קצת מתחת לחזה.
אמילי לבשה שורט בצבע צהוב וחולצה בצבע תכלת. שיערה השחור כפחם היה אסוף לפקעת מרושלת שמאוד החמיאה לה.

הצלצול נשמע וכולם נכנסו לכיתות, משאירים את הרחבה הראשית שהייתה עמוסה שניות ספורות לפני כן ריקה לחלוטין.
אני וליז הלכנו לשיעור הראשון שלנו, הראשון שלי, ליתר דיוק.
הגענו לכיתה, היא הייתה בגודל בינוני, ומשהו כמו 12 שולחנות עמדו בתורים מסודרים.
הכיתה הייתה מלאה כמעט עד הסוף, והיה קשה למצוא מקום לשבת בו.
ואני וליז התיישבנו בשולחן האחרון, כנראה הקבוע שלה.
מלפנינו ישב בחור גבוה, עם שיער שטני, משום מה לא הצלחתי לנתק את מבטי ממנו.
העיניים שלו היו ירוקות כמו ברקת, וגופו היה חטוב, ניתן היה לראות את זה מבעד לחולצה הלבנה והדקה שלבש.

״קוראים לו ג׳סטין״ ליז לחשה באוזני, כנראה בחינה שבהיתי בו זמן ממושך.

״מה?״ לחשתי לה חזרה, משחקת אותה ראש קטן.
״הבחור הזה שבהית בו.״ ליז לחשה שוב.

״לא בהיתי בו!״ קראתי בלחישה רמה, הבחור הסתובב לעברינו עם חיוך חושף שיניים.

״היי, את חדשה פה?״ שאל בקול גברי מחוספס, לא מתאים לגילו.

״אממ כן, קוראים לי בר״ אמרתי בביישנות מביטה בעיניו הצלולות הכהות.
״נעים להכיר״ השיב בחיוך, לא מציג את עצמו.
שיט, הוא כנראה שמע את הפיטפותים שלנו.

המורה נכנס לכיתה, והתחיל השיעור.

הלימודים כבר נגמרו, ואני הייתי בדרכי הביתה.
עברתי ברחוב, מנסה להתרגל אליו. אני אצטרך ללכת פה כל יום אחרי הכל...
רטט עבר בכיסי.
הוצאתי את הפלאפון מכיסי ובדקתי את ההצג אל המסך.
החלקתי אותו עם האצבע.

״היי אמא״ עניתי שמחה לשמוע את קולה אחרי היום הארוך הזה ״היי מתוקה, תקשיבי אחרי שתגיעי הביתה אנחנו נוסעים לחברת ההקלטות, תתכונני.״ אמרה ברכות.

״אוקיי, תודה אמא.״ אמרתי וניתקתי. הם הספיקו לדבר עם המפיק?

כשהגעתי הביתה שמתי את התיק שלי בחדרי, וחזרתי לסלון.
אמא ואבא שלי עמדו ליד דלת הכניסה, מחכים לי.

״יאללה זזים״ אמר אבא ויצאנו מהבית,
נכנסנו למכונית שההורים כבר הספיקו להשיג והתחלנו לנסוע.