להתעורר במיטה שלך הישנה בבית ילדותך זה דבר נפלא כשאת בת חמש עשרה, פחות כשאת בת עשרים וארבע ולפני פחות משתיים עשרה שעות, מי שהיה אמור לסיים איתך את הלילה כארוסך האוהב, הפך להיות "אויב המדינה" של כל בני משפחתך ושל הלב המרוסק שלך.
איך ממשיכים מכאן? מה עושים אחרי הפעולות הבסיסיות שכוללות, לצאת מהמיטה, לצחצח שיניים ולשטוף פנים? איך מסתכלים בראי ורואים בבואה של עצמך עם עיניים נפוחות משעות של בכי ומסקרה מרוחה עד הסנטר בגלל שלא היה לי כוח פיסי או נפשי להסיר את איפור, כפי שאני עושה כל ערב לפני השינה?! הרגעים של לפני השינה שלי אתמול בלילה, לא נראו דומים בכלל למשהו שאני מכירה או רגילה אליהם ובטח לא בארבע השנים האחרונות מאז שרני ואני עברנו לגור ביחד בדירת שני החדרים שלנו.
אז לא, להתעורר במיטה הישנה שלי, בבית של ההורים שלי, שכבר אינו באמת הבית שלי, זה לא הדבר הכי נפלא בעולם בשבילי. ומה עוד פחות נפלא מזה, זה הידיעה שהחבר שלך הציע את הזין שלו לבחורה שהוא בקושי מכיר בשירותי האורחים של הבית של ההורים שלך, במקום להציע לך נישואים כמו שתכנן לעשות בתחילת אותו ערב.
לעולם לא אוכל לסלוח לו, לא על הקטע בשירותים, לא על המבט של אמא שלי כשהבינה מה קרה, לא לפנים החבולות של דני החבר הכי טוב של שנינו, לאחר שניסה להשיב לעצמו מעט כבוד ולי ובטח לא על הלב שלי שהתפוצץ ויצא ממנו כל האוויר כמו תקר של צמיג על הכביש המהיר של החיים.
אני מרימה את עצמי בכוח מהמיטה החמה ופותחת את החלון של החדר כדי לאפשר לאוויר נקי למלא את החדר ולהחליף את כל האוויר בתקווה שהאווירה תשתנה יחד עם האוויר. זה מגוחך אני חושבת לעצמי, אבל שווה לנסות בכל מקרה. אני מביטה על המדשאה והזכר היחיד שנשאר מהערב הם שולחנות ללא מפות וכסאות מקופלים בערמה בצד ובהתחלה אני חושבת שאני רואה צל של חיה נעה מתחת לעץ אגוז הפקאן, אבל אז אני רואה אותו מתרומם ומביט בי ישירות, כאילו רק חיכה שאפתח לו חלון, חלון של הזדמנויות כדי להתנצל, לומר את דבריו ולנסות לכפר על מעשיו. בהתחלה אני מביטה באהבה ובעיקר מתוך הרגל לתוך העיניים הכחולות והיפות שלו שכתמים שחורים מעטרים אותם ומבהירים לי שהוא ישן עוד פחות טוב ממני. בפניו התחילו לבצבץ זיפי בוקר שחורים וצפופים, שלעולם לא איפשר להם להישאר שם בימים רגילים, אבל אלה לא ימים רגילים. פצע שדימם והקריש ליד השפה מזכיר לי שבקרב הזה שני אנשים שאני אוהבת נפגעו וכל אחד מסיבות שונות. האם הוא נשאר כאן כל הלילה? גם אחרי שאבי גירש אותו והאם כל זה בכלל משנה לי? הוא לוקח כמה צעדים לכיוון חלוני ומשאיר את עיניו מביטות כל הזמן הזה בעיני כאילו פוחד שברגע שעיני ירדו מעיניו הוא יאבד את מעט האחיזה שיש לו עליי. לעזאזל, הוא מכיר אותי טוב מדי, תמיד היתה לי חולשה לעיניים שלו ורק לשלו. עשר שנים שהעיניים שלי עליו ושלו עלי, או לפחות כך זה היה עד אתמול בלילה. עם הזיכרון הצורב של אתמול אני ממצמצת ואני רואה שהוא מבין שעם המצמוץ הזה הוא מאבד אותי. גם הוא מצמץ לכיוון של אחרת וההשלכה היא שאני מורידה ממנו את העיניים שלי. אני לוקחת צעד אחורנית מהחלון והוא עוצר במקום. אני מסתכלת עליו אבל אפילו מהמרחק הזה הוא יכול לזהות שהמבט האוהב שלי הפך להיות מבט שונא, כועס ושבור. אני סוגרת את החלון ומסיטה את הוילון על החלון ועל חיים משותפים עם רני. מבעד לוילון אני רואה את הראש המורכן, שאיבד תקווה, שהבין שזו התשובה שהוא חיכה לה.
YOU ARE READING
המעטפה
Romanceשני מחזיקה מעטפה חומה ביד שהיא מאמינה שתשנה את חייה לעד. ברגעים שעוברים עליה עד פתיחת המעטפה היא פוגשת במי שישנה את גורלה ויהפוך את כל מה שנמצא במעטפה למשמעותי הרבה יותר.
