המעטפה

פרק 7

-רני-

"רני תורך עכשיו", מעיר לי שוב טל ואני זורק את האסימון ומעלה את ההימור שלי עם זוג אסים חדש ביד. "מה קורה איתך היום רני? אתה שקט אפילו יותר מהרגיל?". אני מסתכל על שאר היושבים מסביבי בשולחן הירוק והעגול שסביבו כל שבוע אנחנו מתקבצים, אותם חברים כבר כמה שנים ותוהה אם לפתוח עכשיו את זה לדיון או לא. "אתה יודע למה" אני עונה לו ומסיט את עיני חזרה לקלפים. אני מרים את העיניים וקולט את המבטים בין כל חמשת החברים שלי ואני כבר יודע מה עובר להם בראש, כי שמעתי מספיק את ההרצאות שלהם בשנה האחרונה מאז שהם גילו את הסיפור שלי ושל שני.

"נו, תגידו את מה שיש לכם להגיד ונגמור עם זה, אני רואה שזה בוער לכם בלשון" . הם מסתכלים כולם על טל ואני מבין שבגלל שהוא נחשב החבר הכי טוב שלי, אז הם מצפים שהוא יעשה את העבודה השחורה. טל מסתכל עליי ממושכות ואני מכין את עצמי, מניח את הקלפים על השולחן ומשלב את הידיים שלי על החזה בהמתנה לדבריו.

"אתה כבר יודע מה אנחנו חושבים על כל העניין שלך עם שני ודני והמעטפות המוזרות שלך". לא כדאי שתשים לזה סוף כבר? עברו כבר יותר מדי שנים ואתה התקדמת בכל דבר אחר בחיים שלך חוץ מתחום הזוגיות בגלל זה, די תניח לעבר בעבר כולל הטעות שלך ותמשיך כמו ששני המשיכה ותפסיק כבר לענות את שניכם עם שליחת המעטפות המוזרה הזו". הוא לא חידש לי כלום גם הפעם, אבל משום מה דווקא הפעם זה הצליח להזיז לי משהו שם בפנים ואני לא יודע למה. למרות שאני חושד שזה קשור למפגש עם שני לפני חודשיים שעדיין תקוע לי במחשבות מאז שחזרה לאחר אחרי הכנס או המייל מדני שקיבלתי לפני שבוע.

אני מסתכל עליהם ושותק ואז מתרומם מהשולחן, לוקח את הנייד שלי והמפתחות ודוחף לכיס המכנסיים שלי ואומר "טוב חברים, מאד נעמתם לי הערב, אבל אני מרגיש לא במיטבי ונראה לי שאפרוש לביתי, לילה טוב". אני מגיע עד לדלת כשאני שומע את טל מאחוריי , "אתה לא חייב ללכת".

אני מסתובב אליו ומחייך "אבל אני מעדיף, אל תדאג. נדבר מחר בבוקר במשרד, אני בסדר, אני מבטיח לך", הדלת נטרקת מאחוריי ואני נושף החוצה את כל האוויר שהחזקתי.

אני עולה על האופנוע שלי וחובש את הקסדה ופותח את המנוע וטס על הכביש במהירות של מאה שישים קמ"ש. הרוח מכה בי בגוף ואני מרגיש משוחרר וחופשי כמעט כמו אותה רוח. טבועים בי זכרונות שמלווים אותי בכל יום מאז אותו יום שבו פגעתי במתנה היקרה ביותר שיכולתי לקבל בעולם הזה. עד היום הזה אני לא יודע להסביר אפילו לעצמי מה חשבתי לעצמי ברגע שבו נפלה במוחי ההחלטה הנוראית להיכנס לשירותים ההם ולבגוד בכל מה שחשוב לי בחיים האלה, באופן הכי בוטה, קשה ואכזרי. קרעתי לגזרים את היחסים שלנו, את העתיד שלנו ובעיקר את שני, אהבת חיי מהיום בו נחתו עיני על הכחול של עיניה ועד רגע זה. אם מישהו יעיז לשאול אותי כרגע אם אני אוהב את שני, התשובה תפתיע אותו. אני אוהב אותה היום יותר ובכל יום שעובר זה רק גדל, אבל אני גם מעריץ אותה ואת הכוחות שאפשרו להלהמשיך ולהתקדם בחייה. העובדה שזכיתי להצלחה כה גדולה בעבודתי לא מתקרבים לכישלון שנחלתי בחיי האישיים.