נגיעה קטלנית (מושבת)

פרולוג

ריי התבונן בזוגות הרוקדים על רחבת הריקודים. המסיבה הייתה מוארת בכל צבעי הקשת, מאדום ועד סגול, והוא תהה למה הכל צריך להיות כל כך מגונדר. מה יש לאנשים האלה?
הוא המשיך להתבונן ברחבי החדר בחוסר מעש, שם לב לקערת המיץ על השולחן הארוך עם המפה הלבנה, החטיפים משמאלו, ומספר אנשים אחרים עומדים ומדברים. הוא הרגיש משב רוח חלש, שהעיף את הכרזה הגדולה התלויה, עם הכיתוב "ברוכים הבאים לנשף ליל כל הקדושים!"
ריי נשם עמוק, בשעמום, נותן לריחות המסיבה להיכנס אליו. הוא הריח זיעה מהריקודים, והרבה סוכר. הרבה.
עם נשימה עמוקה, הוא עצם את עיניו, תוהה למה החליט בכלל לבוא למסיבה אם היא כל כך משעממת.
ואז הוא נזכר בהוריו, או ליתר דיוק, אביו, שנמצאו בבית. הם תמיד התעלמו ממנו, והוא מהם, כך שהוא תמיד היה משועמם בבית. כששמע על המסיבה, הבין שעדיף לו לבוא אליה, רק כדי לא להשתעמם יותר מדי. הוא ציפה שהיא תהיה יותר מעניינת.
האם צדקתי? שאל את עצמו.
"ריי?"
נערה מחופשת לפיה התקרבה אליו עם חיוך. עיניה האפורות חייכו יחד איתה, ושיערה החום היה אסוף בגולגול מפואר. זאת הייתה אשלי, והיא הייתה חלק מ"החבורה" החדשה שלו. כלומר, שהיא הייתה מקובצת כך שהיא תעזור לו, רק לתקופה קצרה. אז הוא יחליף אותה מחדש, ללא בעיות.
"מה?" הוא חייך חיוך רחב, ונתן לעיניו לרצד בשמחה מזויפת.
היא הסמיקה במבוכה, מיישרת את גבה על מנת לגייס את האומץ שנשאר בה. "אתה... רוצה לרקוד?"
ריי צחק, משתמש במסכה הקבועה שלו. "ברור, נסיכתי." הוא קד קידה, כנסיך.
לאט לאט הלחץ עזב אותה, והיא צחקה. "אני לא נסיכה, ואתה לא נסיך."
זה היה נכון. ריי היה מחופש לתחפושת של "פרש", כמו שנהנה לקרוא לה, עם בגדיו השחורים לגמרי. המסכה שכיסתה את עיניו גרמה לו להרגיש כמו פרש בודד. אולי הוא היה נראה אפילו כמו "הפרש הבודד", אבל הנער המקובל לא ידע איך הוא נראה. לכן פשוט הסתדר עם פרש.
כתגובה להערתה, הוא קרץ. "את נסיכת הפיות, ואני נסיך הפרשים."
הנערה הצעירה הנהנה עם חיוך. "אני אקבל את זה."
ללא מילה נוספת, הנער הצעיר לקח את זרועה והוביל אותה לרחבת הריקודים, תוהה שוב אם המסיבה היא דרך טובה לבזבז עליה את יום ההולדת שלו.
אבל האנרגיה הפתאומית שעברה בו בידיו, שנגעו בזרועות החשופות של אשלי, שכנעה אותו שכן.
זה היה שווה את זה.

***

אן הייתה על המיטה שלה, מביטה במראה. היא אחזה שמלה ארוכה בידה והנידה בראשה.
"לא, איימי. זה פשוט לא מתאים."
"איך את יודעת את זה? את בכלל לא מדדת אותה!"
אן גלגלה עיניים. היא ידעה שלא משנה באיזו דרך תנסה, חברתה תמשיך להציק לה עם עניין השמלה.
"נו! זה ליל כל הקדושים! חייבים להתחפש! וגם... זה היומולדת שלך." איימי המשיכה.
"אני לא מבינה למה צריך לעשות מזה כזה עניין גדול. זה סך הכל היום שבו נולדתי. זה לא כזה רגע מיוחד שצריך לחגוג אותו...." המשיכה אן עם הגישה המדוכאת שלה.
היא באמת לא ראתה את יום הולדתה כיום חשוב ומיוחד כמו שאר הבנות בנות גילה. סך הכל יום הולדת זה עניין עצוב: זה עוד שנה שעוברת ואומרת שגדלת ולא תחזרי להיות מה שהיית: ילדה קטנה וחסרת דאגות, שחשבה שכל שנה, כשהיא דופקת על דלתות ואנשים פותחים אותם ומביאים לה ממתקים, זה לכבוד יום הולדתה.
היא כנראה הייתה שקועה במחשבות כי איימי נופפה את ידה מול עיניה. "הלווו? יש מישהי בבית?"
הנערה הג'ינג'ית הרימה את עיניה. "כן, אני איתך."
"יופי. כי את הולכת למדוד את השמלה הזאת, ואם היא מתאימה את לובשת אותה. מובן?" איימי שאלה בחומרה.
"כן, אבל אני מסכימה רק למדוד אותה." עמדה על שלה. היא ידעה שמהבית לא תצא עם שמלה.
"אנחנו נראה בקשר לזה."
איימי משכה את אן לחדר האמבטיה, "אני מחכה לך פה." אמרה והתיישבה על מיטתה.
אן נאנחה. 'אין לי אף ברירה בכל מקרה....' חשבה לעצמה כשלבשה את השמלה בצבע הכחול-תכלת.
היא יצאה מחדר האמבטיה הולכת באטיות, לא רגילה בכלל לתחושה של הליכה בשמלה.
"פשששש, את נראית מדהים!"איימי החמיאה.
אן החזירה לה מבט מצמית, מקווה שהנערה המתלהבת לא הבחינה בקצת הסומק שעלה לה ליד אוזניה. לפי המבט המשועשע על פניה של איימי, היא הבינה שמשאלתה לא התגשמה.
"את חייבת ללבוש אותה להערב!"
"לא, אני לא." אן ירתה בחזרה. "שמלות זה דבר מטופש,"
"אולי, אבל זה דבר מטופש שמאוד יפה. חוץ מזה, היא מתאימה לעיניים שלך." איימי החמיאה.
לטענה כזאת אן לא ידעה איך לענות, כי היא הייתה יותר מידי מגוחכת.
"אני הולכת להוריד אותה."
"הו לא, את לא תעזי!" איימי קמה מהמיטה וחסמה לה את הדלת לשירותים.
"אם... תני לי לעבור."
"לא."
"אם...." הזהירה אן.
"לא, וזה סופי."
"תראי, אני לא רוצה ללכת למסיבה המטופשת הזאת. אני רוצה להישאר בבית לבד. לכי את למסיבה." שידלה אן.
"ולהשאיר אותך כאן, שקועה בדיכאון ולבד ביום ההולדת שלך?!" הזדעזעה איימי. "אין מצב!"